"שאגת הארי" ורעידת האדמה עם חיסול עלי ח'אמנהאי ובכירי המשטר באיראן: השלכות פנימיות, אזוריות וגלובליות ושאלת העתיד

מאת: רועי כהנוביץ,
חוקר ומומחה לאיראן, מחבר הספר “איראן והמפרץ הפרסי”,
עמית מחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה ימית.
יחידת המלגות, דיקאנט הסטודנטים, אוניברסיטת חיפה

האירועים הדרמטיים וההיסטוריים שהיינו עדים להם ביומיים האחרונים, ובמרכזם חיסול מנהיג איראן, עלי ח’אמנהאי, וצמרת משמרות המהפכה, אינם מהווים רק אירוע טקטי מזהיר של מודיעין ויכולת מבצעית עצומה, אלא רעידת אדמה גיאופוליטית של ממש, המפרקת את היסודות שעליהם נשען המזרח התיכון בארבעת העשורים האחרונים. דוקטרינת “עריפת הראש” — אסטרטגיה צבאית ומדינית שמטרתה לפגוע, עד כדי השמדה, בדרג הפיקודי העליון של מדינה או ארגון, מתוך הנחה שהדבר יוביל לקריסה מבנית ולשיתוק יכולת התגובה ובכך להביא לסיום מהיר של העימות — שהופעלה כנגד התיאוקרטיה האיראנית, מסמנת אולי את סופה של תקופה וראשיתו של “ניסוי בשידור חי” בניהול כאוס אסטרטגי בקנה מידה גלובלי.

במישור הפנימי באיראן, מותו של ח’אמנהאי חושף את שבריריותו של המבנה השלטוני. המשטר האיראני, מאז ראשיתו ב-1979, עוצב כמערכת ריכוזית שבה ה”וִלאיַת אל-פַּקיה” (שלטון איש ההלכה) הוא הציר המחבר בין הצבא, הכלכלה והדת. בהיעדר יורש מוסכם, ובשילוב עם חיסול הדרג הפיקודי הבכיר של משמרות המהפכה, נקלעה איראן למצב של “אינרציה שלטונית” — ניהול על דרך ההרגל. בעוד שמנגנוני הדיכוי מנסים להפגין עוצמה, הוואקום שנוצר בראש הפירמידה מעניק לציבור האיראני — ובעיקר לדור הצעיר, החילוני והמחובר לרשתות החברתיות — חלון הזדמנויות נדיר והיסטורי לצאת כנגד המשטר. התרחיש האופטימי ביותר צופה קריסה פנימית מהירה ומעבר לממשלת טכנוקרטים, אך הסיכון למלחמת אזרחים עקובת דם נותר גבוה מתמיד.

חשוב לציין כי החוקה האיראנית קובעת שעם מות המנהיג, מועצת הנהגה זמנית תנהל את המדינה עד לבחירת מנהיג חדש על ידי “מועצת המומחים”. ברם, עד שתתממש בחירה כזו, המציאות בשטח תהיה, ככל הנראה, סוערת בהרבה: משמרות המהפכה, שהם בעלי הכוח האמיתי באיראן, יכולים בנקל לדחוק את אנשי הדת לשוליים ולהעמיד בראש הפירמידה מנהיג “בובה” מטעמם, או להקים חונטה צבאית שתשמור על נכסיהם. אין זה סוד כי שמו של מוג’תבא ח’אמנהאי, בנו של עלי ח’אמנהאי, עלה לא פעם כיורש פוטנציאלי, אך ללא לגיטימציה דתית רחבה הוא עלול למצוא עצמו מוקף מאבקי כוח בממסד הדתי בקוּם.

רבות דובר על חשיבותם של ח’אמנהאי וצמרת משמרות המהפכה לשמירה על המשטר האסלאמי באיראן. עם זאת, אתמול (28.02.2026) חוסל סאלח אזאדי, ראש אגף המודיעין של מפקדת החירום — גוף שמילא תפקיד מרכזי בדיכוי מפגינים ביד קשה. חיסול משמעותי זה עשוי להוות איתות ראשוני לאזרחי איראן, כי העזרה הגיעה סוף סוף ועליהם להיערך ליום פקודה — לצאת לרחובות כאשר האיום על שלומם הוסר, ולו באופן חלקי.

חיסול הצמרת הבכירה באיראן — הפעם השנייה תוך שמונה חודשים — הכה את המדינה בהלם מחודש, למרות שהפעם הכינו עצמם מראש כחלק מהפקת לקחים ממלחמת שנים עשר הימים. הכלכלה האיראנית, רעועה ממילא, עלולה לקרוס עוד יותר. תרחיש אחד כולל בריחת האליטות השלטוניות המבינות כי הספינה טובעת — מה שעלול להביא למשבר עמוק בערך המטבע המקומי ולקריסה מוחלטת של הריאל. תרחיש אחר יכול להיות נחלת האזרחים חדורי הפאניקה, אשר ינסו למשוך את כספם בבת אחת ובכך יביאו להשבתה מוחלטת של המערכת הפיננסית החלשה גם כך.
בזירה האזורית, חיסולו של ח’אמנהאי יכול למוטט באחת את תפיסת “טבעת האש”. במשך שנים בנתה טהראן מערך של “פרוקסים” — שלוחים, כדוגמת חזבאללה, מיליציות פרו-איראניות בעיראק, חמאס, ג’יהאד אסלאמי ועוד — שנועדו להרתיע את ישראל ואת ארה”ב.

אולם רשת זו הוכחה כתלויה לחלוטין בהנחיה ובמימון מרכזיים. ללא ה”מוח” המפעיל, ניצבים כלל הפרוקסים בפני דילמה קיומית: האם לנקוט צעד לוחמני בשירות אידיאולוגיה שראשיה נערפו, או לסגת אל המרחב הלאומי המקומי כדי לשמור על כוחם וביטחונם. קריסת הציר השיעי, שהחלה עם חיסולו של קאסם סולימאני בינואר 2020, לא רק תחליש את הטרור האזורי, אלא תפתח פתח — ככל שמנהיגי המדינות ישכילו לנצלו — לצמיחתה של ברית הגנה סונית-ישראלית רשמית, שתעצב מחדש את הסכמי האנרגיה והביטחון במרחב.

ההשלכות הבינלאומיות אינן פחות משמעותיות. עבור רוסיה של פוטין, איראן הייתה “ריאה אסטרטגית” וספקית נשק חיונית למאמץ המלחמתי באוקראינה. היחלשותה של טהראן פוגעת ישירות ביכולת הלחימה הרוסית ומבודדת את מוסקבה בזירה הגלובלית. סין, מנגד, מוצאת עצמה מול משבר אנרגיה פוטנציאלי עקב חוסר היציבות במפרץ, אך עוצמת המכה האמריקאית-ישראלית עשויה להרתיע אותה מלאתגר את ההגמוניה המערבית בשנים הקרובות.

לסיכום, העולם של “היום שאחרי” ח’אמנהאי הוא עולם שבו פקעה חסינותם של מנהיגי טרור ריבוניים. בעוד שהסיכונים המיידיים כוללים הסלמה רקטית רחבה ושיבושים בכלכלה העולמית, הפוטנציאל לטווח הארוך הוא חסר תקדים: הסרת איום הגרעין האיראני מעל ישראל ומעל האזור כולו, החלשת “ציר הרשע” הגלובלי, ואפשרות לרנסנס שלטוני באיראן. הצלחת המהלך תימדד לא בעוצמת הפיצוץ בטהראן, אלא ביכולתה של הקהילה הבינלאומית להושיט יד לעם האיראני ולבנות על חורבות התיאוקרטיה סדר אזורי המבוסס על שגשוג וביטחון משותף. המזרח התיכון לא יחזור להיות מה שהיה — כך אנו מקווים. ומכאן עולה גם השאלה: האם יידעו מקבלי ההחלטות בעולם לעצב את הכאוס שנוצר לכדי שלום יציב ובר-קיימא?

לטורים נוספים של רועי כהנוביץ:
ח’אמנהיזם או ליברליזם? מחאות הרחוב באיראן ושאלת היום שאחרי עלי ח’אמנהאי
המערכה בין ישראל לאיראן: בין עוצמה צבאית, אתגרים פנימיים ושיח מדיני