"כל החשבון עוד לא נגמר":
31 שנה לרצח רבין, ומי מחליט איך נזכור אותו
לקראת ציון 31 שנים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, השאלה איך זוכרים אותו עדיין רחוקה מלהיות פתורה. בירושלים מתקיים טקס ממלכתי בתאריך העברי, בתל אביב מתכנסים ב-4 בנובמבר, ובשני המקומות מספרים סיפור אחר. פרופ' אורן מאיירס, חוקר תקשורת וזיכרון קולקטיבי בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, טוען שזה לא כישלון של הזיכרון אלא טבעו: הזיכרון הקולקטיבי, לדבריו, הוא תהליך שנמצא כל הזמן בתנועה ובמחלוקת. בשיחה איתו הוא מסביר מה הופך אירוע למכונן, מי הם "סוכני הזיכרון" שמעצבים את מה שנזכור, ומה אפשר ללמוד מכל זה על הדרך שבה יתעצב זיכרון השביעי באוקטובר.
מה הופך אירוע למכונן בזיכרון הקולקטיבי, ומה מבדיל אותו מאירוע היסטורי חשוב "רגיל"?
"יש כאן שלוש תשובות. הראשונה היא החשיבות האובייקטיבית: זו הפעם הראשונה שנרצח ראש ממשלה בישראל, בנסיבות כל כך דרמטיות ובתוך מאבק פוליטי כל כך חשוב.
השנייה היא ההשקעה בזיכרון. אחת הדרכים הברורות לדעת שלמשהו יש סיכוי להיזכר היא אם קבעו לו יום. אנחנו לא מציינים בצורה כזאת יום זיכרון לפטירתו של אשכול, או אפילו של בגין, אבל כן של רבין. זה כמובן בגלל הנסיבות, אבל ברגע שהמדינה מפעילה את המנגנונים שלה, היא הופכת ל'סוכנת זיכרון', וזיכרו של רבין מקבל קדימות. זה לא תמיד עובד ולא תמיד מצליח, אבל זה גורם מרכזי.
הדבר השלישי, והבלתי צפוי ביותר, הוא האופן שבו הדברים מתפתחים בעתיד, ואז נוצר צורך בזיכרון מסוים של העבר. התנועה הציונית כולה בנויה על קריאה סלקטיבית מאוד של ההיסטוריה היהודית. היא מסתכלת אחורה ומוצאת דברים במקרים רבים אירועים ואנשים שהיו פחות חשובים בעבר, כמו בר כוכבא, ופתאום הם חשובים מאוד בגלל הצרכים שלנו בהווה. כלומר, מה שיהפוך לזיכרון מכונן תלוי לפעמים באיך שהדברים ישתנו בעתיד. העבר הוא סוג של משאב".
מי הם אותם "סוכני זיכרון"?
"זה מורכב מאוד. יש את המשפחה, שהיא כמובן סוכנת זיכרון, וכוחה נחלש באופן טבעי עם השנים. יש את המדינה, שהיא חזקה מאוד. יש את התרבות, כולל התרבות הפופולרית; אני מראה בכיתה, למשל, מערכון סאטירי של "החמישיה הקאמרית" על יגאל עמיר. ויש את העיתונות, שהיא תחום המחקר שלי.
אבל מה שהופך את התחום הזה למעניין כל כך הוא שיש גם סוכני זיכרון לא צפויים, שחורגים מהקו. אחוז גדול בציבור הישראלי חושב שרצח רבין היה קונספירציה, קנוניה, 'עבודה מבפנים' של השב"כ וכן הלאה. מוסדות המדינה כמובן לא מעודדים את הקריאה הזאת, אבל היא עדיין קיימת. יש גורמים שיש להם צרכים בהווה, והם משתמשים בעבר כמשאב כדי להצדיק את עמדותיהם".
מה תפקידם של טקסים ומקומות, כמו כיכר רבין (לשעבר כיכר מלכי ישראל), בשימור הזיכרון?
"באופן עקרוני, תפקידם של טקסים, אנדרטאות ומוזיאונים הוא לקבע גרסה של זיכרון: כך אנחנו זוכרים, אלה הפרמטרים, זה מה שאנחנו רוצים לספר. כשיש מימון ותמיכה של המדינה, זו הופכת לגרסת הזיכרון הרשמית.
אבל גם כאן זה הרבה יותר מורכב. בעבודה מצוינת של פרופ' ורד ויניצקי-סרוסי מהאוניברסיטה העברית, על השנים שאחרי הרצח ועד תחילת שנות האלפיים, היא מראה איך ירושלים ותל אביב זוכרות בצורה שונה.
ירושלים הרשמית והממלכתית מציינת את היום בתאריך העברי, בטקסים ממלכתיים, ובניסיון מובהק להיות א-פוליטית: לזכור את רבין כראש ממשלה וכחייל, אולי עם מסר נגד אלימות. תל אביב זוכרת ב-4 בנובמבר, לא בתאריך העברי, בצורה מוזיקלית, ובקריאה הרבה יותר פוליטית ששמה דגש על הסיבות לרצח ועל תהליך השלום.
ולא צריך ללכת רחוק: בשביעי באוקטובר, כבר היו שני טקסים. הטקסים והאנדרטאות נועדו לקבע נרטיב, אבל לפעמים הריבוי שלהם מוכיח דווקא את חוסר היכולת להסכים על נרטיב. האם אנחנו זוכרים את רבין בחלקת הקבר בהר הרצל, שזה הזיכרון של המדינה, או ליד המדרגות של עיריית תל אביב, זיכרון ששייך בבירור הרבה יותר למחנה פוליטי אחד? בשני המקומות יש אנדרטאות".
מה קורה לזיכרון כשהוא עובר מזיכרון חי לזיכרון תרבותי?
"לפני זמן מה הייתי עם חברים צעירים של ילדיי, שהם בני 20 ומשהו. אחת מהם, באמצע שנות השלושים, אמרה משהו מעניין מאוד: הפרמטר שלה להבחנה בין דורות הוא מי שהיה בחיים ברצח רבין. היא השתמשה בזה גם בהקשרים שאין להם שום קשר לרצח, כמו מי ראה את ערוץ הילדים ומי לא.
ברור שברגע שאין יותר זיכרון חי, התפקיד של הזיכרון המתווך, דרך כלי התקשורת, הטקסים והמדינה, מתגבר. הוא יוצר את המסגרות שבאמצעותן כולנו נזכור. עם זאת, זה שאדם כמוני היה כבר מבוגר בזמן הרצח לא אומר שהזיכרון שלי אישי לגמרי. הוא בוודאי מתווך גם דרך המסגרות של התקשורת. אבל כוחם של הסוכנים הגדולים מתחזק ככל שהזיכרון האישי נחלש.
הזכרנו את טקסי השביעי באוקטובר, שהתקיימו רק לפני שבועיים. אנחנו לא נביאים, כמובן, אבל לפי הראייה שלך, מה יקרה לזיכרון של השביעי באוקטובר?
כאן ממש אי אפשר לדעת, ואני לא אומר את זה כדי להתחמק. אני אוהב מאוד את הציטוט של ברנר, שעמוס עוז ורבים אחרים השתמשו בו אחר כך: 'כל החשבון עוד לא נגמר'. גם מלחמת יום כיפור עדיין פתוחה במובנים רבים, למרות שהיא כבר 'בבוידעם'. ובמקרה של השביעי באוקטובר המלחמה עוד לא נגמרה, אין ועדת חקירה, ולא ברור שהבחירות הקרובות הן בכלל על השביעי באוקטובר.
מה שכן ברור, וראיתי את זה בכנס בירושלים של "עדות 710", גוף שעוסק באיסוף עדויות מהשביעי באוקטובר, הוא שדרכי ההנצחה מתעצבות לפי המסגרות שכבר קיימות. ההנצחה של השביעי באוקטובר מתחילה להיראות, בהיבטים מסוימים, כמו משהו שמשלב בין יום הזיכרון ליום השואה.
ויש עוד שאלה שנראית לי לא פתורה בכלל. השביעי באוקטובר הוא קטסטרופה, אין מה להגיד. אבל לא מעט אנשים שאלו: אנחנו זוכרים יום אחד, ומה עם המלחמה שבאה אחריו? האם יהיה יום נפרד למלחמה כולה ויום נפרד לשביעי באוקטובר?".
אצלנו באוניברסיטה מציינים יחד את השביעי באוקטובר ואת מלחמת חרבות ברזל.
"אני לא יודע מה כתוב בחוק, אבל זו שאלה מורכבת מאוד: אם חותכים את הסיפור בשביעי באוקטובר, זה סיפור אחד, ואם חותכים אותו במה שקרה אחר כך, פתאום זה סיפור אחר.
גם הסיפור של רצח רבין מקבל משמעויות שונות לאורך כל הדרך. זה כמו עוגת חתונה: הדברים נצברים שכבה על שכבה, ואתה קורא מחדש את העבר כל פעם לפי צורכי ההווה. קחי למשל את יד ושם. כשהייתי ילד, המוזיאון ההיסטורי שם היה אחר לגמרי: בעברית, באנגלית וביידיש, חשוך ומפחיד מאוד. בשנות האלפיים הרסו אותו והקימו מוזיאון חדש. השואה נגמרה ב-1945, אז למה צריך מוזיאון חדש? כי האופן שבו אנחנו תופסים את השואה השתנה, ואפרופו סוכני זיכרון, גם בגלל התחרות עם המוזיאון בוושינגטון, הרצון להכניס טכנולוגיות חדשות ולספר את הסיפור אחרת.
לא משנה כמה אנחנו מנסים להקפיא את העבר באמצעות אנדרטה, ספר או סרט, הוא נתון כל הזמן במשא ומתן ובמחלוקת. הזיכרון הקולקטיבי הוא תהליך, משהו שנמצא כל הזמן בתנועה".
ולסיום, איזה מסר יש לך לסטודנטים? מה הם יכולים לקחת מהזיכרון הזה, ומה האחריות שלנו, של האקדמיה, של הסטודנטים ושל המרצים?
"יש לקחים שרלוונטיים לכל הישראלים. אפשר להתווכח על דרכו הפוליטית של רבין, אבל ברור שהייתה לו ביוגרפיה ציבורית שהיא דוגמה מוצלחת מאוד של שירות ציבורי ראוי. זה סוג אחד של לקח. הלקח השני נוגע כמובן לאלימות פוליטית ולבעייתיות שלה כדרך להכריע מחלוקות. רע מאוד לרצוח ראש ממשלה, ואני לא אומר את זה בציניות; זה לקח טוב מאוד. אבל אלה לא שאלות שנוגעות לסטודנטים באופן ספציפי.
מה שייחודי יותר לאקדמיה הוא היכולת להסתכל על הדברים בצורה ביקורתית ולשאול: מי משנה את הקריאה של העבר לאורך השנים, ומה האינטרסים שלו?".