"לראות את הבלתי נראה": תערוכת פוטו-ווייס חדשה נפתחת בתחנת הרכבלית של אוניברסיטת חיפה

לקראת פתיחתה של התערוכה השנתית שמציגה עבודות פוטו-ווייס של סטודנטיות וסטודנטים באוניברסיטת חיפה, שוחחנו עם עו”ס רנא סמעאן ג’ובראן, מנחה ואוצרת תערוכת הפוטו-וויס, דוקטורנטית ואחראית תוכן והפקה במערך דוברות והסברה המובילה את הפרויקט זו השנה השלישית ברציפות, במסגרת תוכנית HAIFA LEAD – בשיתוף פעולה בין היחידה למעורבות חברתית בדיקנאט הסטודנטים, שותפות חיפה-בוסטון ובית הגפן.

התערוכה, שעוסקת בנושאים עמוקים ורגישים כמו אובדן, שכול, נשיות וזהות, משלבת בין צילום לסיפור אישי, כשהעבודות מוצגות לצד טקסטים אישיים שכתבו הסטודנטיות והסטודנטים. בנוסף, התערוכה משלבת בין המשתתפים לבין כלי בינה מלאכותית – בניסיון להבין היכן עובר הגבול בין תיעוד אנושי לבין טכנולוגיה.

מה משך אותך דווקא במתודולוגיה של פוטו-ווייס?
“מה ששבה את ליבי במתודה הזו הוא היכולת להשמיע קול קהילתי בדרך חדשנית, יצירתית ועמוקה, המשלבת בין צילום לבין סטוריטלינג”, מספרת ג’ובראן. “הייחוד של פוטו-ווייס טמון בכך שמדובר בכלי מחקר איכותני שנולד באקדמיה, אך אומץ בחום בפרקטיקה ובעשייה הקהילתית. המתודה נשענת על תיאוריה השתתפותית, הרואה בחברי הקהילה ובמקרה הנוכחי, הסטודנטיות והסטודנטים שלנו את המומחים האמיתיים לחייהם ולסיפורם.

כדוקטורנטית, אני זוכה לחקור מושגים של מסוגלות עצמית, מסוגלות קולקטיבית, תקווה ותקווה קולקטיבית, ומצאתי בפוטו-ווייס גשר מופלא בין התיאוריה לחיים עצמם. הכלי הזה הוא בראש ובראשונה פלטפורמה להעצמה, טיפוח מנהיגות ותקווה – הצילום הופך לחלון דרכו המשתתפים מציגים את עולמם, ומגלים מחדש את הכוח והמסוגלות הטמונים בתוכם”.

איך משלבים בין תפקיד המנחה לתפקיד האוצרת, כשהחומרים כל כך אישיים ורגישים?
“הליווי דרש בראש ובראשונה יצירת מרחב מאפשר, בטוח ומכיל מקום שיש בו שותפות, דיאלוג קבוצתי, יצירתיות וחשיבה ביקורתית. התפקיד שלי היה להחזיק את המורכבות הזו: לאפשר לתכנים הכואבים ביותר לעלות אל פני השטח דרך העדשה, לחבק אותם, ודרכם להתמקד בטיפוח תקווה.

העבודה שלי בשטח, לצד מחקר הדוקטורט שלי העוסק במסוגלות עצמית וקולקטיבית ובתקווה אישית וקולקטיבית בצל מלחמה, לימדה אותי שהכוח האמיתי נמצא בחיבור המשותף, וכי מנהיגות צומחת דווקא מתוך המורכבות. באמצעות מסגור מעצים של הכאב, ניסינו למצוא יחד את נקודות המשמעות. הלמידה הגדולה ביותר שלי הייתה לראות איך מתוך העבודה הקבוצתית צומחת לא רק מסוגלות ותקווה אישית לכל משתתף, אלא מסוגלות קולקטיבית ותקווה משותפת”.

היו רגעים שהפתיעו אותך במהלך התהליך?
“בהחלט, והרגעים האלו הם בדיוק הקסם שקורה כשהתיאוריה פוגשת את השטח, מה שהפתיע וריגש אותי פעם אחר פעם היה לראות כיצד המצלמה הפכה עבור המשתתפים מכלי לתיעוד המציאות לכלי של גילוי פנימי אמיץ. סטודנטים שהגיעו עם סיפורי אובדן, שכול או מורכבויות זהות, והתמקדו בתחילה בכאב, גילו דרך העדשה חוסן ועוצמה שלא היו מודעים לקיומם.

מעבר לכך, הופתעתי מעוצמת הדינמיקה הקבוצתית: ברגע שסטודנטים העזו לשתף בתמונות אינטימיות ופגיעות, הם גילו שהסיפור האישי שלהם מהדהד אצל אחרים ומייצר דבק חברתי עמוק. הרגע שבו הם הבינו שהקול האותנטי שלהם מעורר השראה ומחזק את המסוגלות של הקהילה כולה – היה חזק מכל ציפייה שלי כמנחה וכחוקרת.”.

בחירה משותפת, לא “מלמעלה למטה”
“בהתאם לרוח התיאוריה ההשתתפותית שמנחה אותי, הבחירה בעבודות שהוצגו לא נעשתה ‘מלמעלה למטה’, אלא בשותפות מלאה עם חברי הקהילה”, מסבירה ג’ובראן על בחירת הסיפורים והתמונות שהגיעו בסופו של דבר לתערוכה. “הפעילות שלנו נפרסת לאורך כל השנה, והשנה כללה אתגרי צילום בנושאים מגוונים, סדנת סטוריטילינג מעמיקה, וגם שילוב חדשני של כלי בינה מלאכותית. התוצרים המוצגים כאן הם פרי בחירה משותפת ודיאלוג ממושך.

התהליך עצמו היווה כלי עוצמתי לטיפוח תקווה קולקטיבית ולביטוי מנהיגות, שכן הסטודנטים הגדירו בעצמם מהו הסיפור שהם רוצים להביא אל קדמת הבמה – צעד שחיזק את תחושת המסוגלות שלהם ואת תפיסת הבעלות על הנרטיב האיש”.

אחד ההיבטים המרתקים בפרויקט הוא השילוב עם בינה מלאכותית. האם ה- AI הצליח לתרגם את הניואנסים האנושיים?
“בחרנו להשאיר את ההכרעה הזו לקהל המבקרים. כל תמונה בתערוכה מלווה בברקוד (QR) המוביל לתמונה המקורית ולגרסה שלה כפי שגובשה באמצעות AI. המשתתפים עצמם חלוקים בדעתם: חלקם חשו שהבינה המלאכותית הצליחה לגעת בליבת הרגש, ואחרים הרגישו שהיא החמיצה את הגוון האנושי הייחודי.

אציין שכמעט כולם – למעט סטודנטית אחת שבחרה דווקא בתמונת ה- AI בחרו להציג בחזית התערוכה את התמונה המקורית שלהם. הבחירה הזו מייצגת, בעיניי, חלק בלתי נפרד מטיפוח התקווה והאמונה בעצמם: היא משקפת הבנה אמיצה שדווקא האותנטיות שלהם, הניסיון האנושי החי והקול הייחודי שלהם – הם בעלי הערך הגבוה ביותר, ושום טכנולוגיה לא יכולה להחליף אותם”.

מה את מקווה שמבקר, שלא מכיר את התהליך הארוך, ייקח איתו הביתה?
“היינו רוצים שהמבקרים לא רק יתבוננו ביצירות, אלא יחשבו איפה המפגש הזה פוגש אותם באופן אישי – איך הסיפורים האלה מתחברים לחיים שלהם. השאיפה העליונה שלי היא שהתערוכה תהיה מנוע לטיפוח תקווה, תקווה קולקטיבית ומנהיגות עבור כל מי שנכנס בדלת.

אנחנו רוצים שהיא תעורר השראה להתבוננות פנימה, תעודד כל אחד ואחת לגלות את המסוגלות והמנהיגות הטמונים בהם גם מתוך רגעי קושי, ותלמד אותנו כחברה להביט סביבנו, לראות את הבלתי נראה, ולמצוא תמיד את הכוח המשותף, את האור ואת התקווה הקולקטיבית”.

מוזמנים לצפות בצילומים המקוריים לצד תוצרי הבינה המלאכותית

התערוכה מוצגת כעת בתחנת הרכבלית של אוניברסיטת חיפה, הסטודנטיות והסטודנטים שצילמו, כתבו, שיתפו, יצרו והפיקו את התערוכה: אמל בתריס, אנה עמיצור שטיינברג, אריאל עמר, גרמן גולדברג, לירז חסון, עתליה בירן, עזיז חליל, מתן אורפז, מריאן חאיכ, מייס מוסלח (רכזת התוכנית), סמירה דעים, נואר שקיר ושחר ארביב. הכניסה חופשית.