המציאות זקוקה לי – מכתב למעגל הרביעי, כלומר לכולנו
מאת: פרופ’ מירב רוט, פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית וחוקרת תרבות בביה”ס לטיפול, ייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה
מזה שלושה עשורים אני עוסקת בטיפול בשכול טראומטי. אני חוקרת את הנושא, כותבת עליו, מלמדת אותו ומרצה עליו לכל מי שמוכן, וגם למי שלא מוכן לשמוע. אני נושאת הדגל של התקווה לריפוי והמשך חיים משמעותיים ויפים, לצד הכאב, גם לאחר האובדנים הקשים והטראומטיים ביותר. החלמה היא מבחינתי האפשרות לחיות חיים של גם וגם. גם כאב וגם יופי. גם שבר וגם תיקון.
התנאים לריפוי, מחייבים את סיום האירוע. אני מטפלת באובדנים טראומטיים מקצוות הניסיון האנושי, ולכן אני יכולה לומר לכם באחריות, שיהיה קשה ככל שיהיה – בעקבות אבדן ילד ברכב למותו, מוות פתאומי בתאונת דרכים, פרידה לאחר מחלה מייסרת, ואפילו אבדן אהובים שנרצחו על ידי אויב אכזרי – יש מסע שאפשר להתחיל מתום האירוע אל עבר החיים. הצעדים הראשונים יהיו מלאי כעס, אכזבה, תחושת בגידה ואשמה, ומעל לכל צער שאין לו סוף – אבל משם מתחילים לפסוע אט לאט לתוך חיים שלומדים לשאת את האובדן, ואפילו להעמיק את קיומנו בעולם מתוך מה שחווינו. יודעים ביתר-שאת מה יקר לנו, מה נרצה להמשיך מן הטוב שהיה, ומה לא כל כך חשוב, וכעת אפשר להניח לו, לטובת תיקון יצירתי ואוהב של שארית חיינו וחיי אהובינו.
אבל מה אם האירוע לא הסתיים?
אני לא נכנסת כלל לשאלה האם המלחמה מוצדקת, ואין כאן שום קשר לעמדות פוליטיות. המציאות של המלחמה משותפת לכל אזרחי ישראל (והאזור) – מבלי קשר לעמדותינו.
אני רק שואלת – מה קורה לנפשנו, אם חווינו את שבעה באוקטובר, ואז מלחמה רוויית אובדנים שוברי לב בעזה, ואז מתקפת אירן אחת, ואז מתקפת אירן שניה, ושוב מתקפה מצפון ושוב מטחים במרכז ולא רואים אופק בהיר, שאש מלחמה לא מיתמרת מעליו?
מה קורה לנו, אם שנתיים וחצי אירוע רודף אירוע, והמציאות מייצרת זירות אובדן גלויות ולצידן זירות אובדן שקופות – געגועים עזים לבית שהיה ואיננו, פציעה מוסרית על קורבנות חפים מפשע שנרצחים בתוך החברה הישראלית ובסמוך לה, קושי לחזור לעבודה, לחזור לזוגיות, לחזור לתחביבים, לקשרים החברתיים, וחייבים להיות בקרבת מרחב מוגן, אבל שום דבר לא מרגיש מוגן יותר.
לא מזמן סיפרתי למישהו על FLM – מערך אזרחי לטיפול ארוך טווח בחינם לנפגעי 7.10 ובני משפחותיהם שהקמתי בתחילת המלחמה עם שתי חברות שגם הן פסיכואנליטיקאיות (עפרית שפירא ברמן ואיריס גבריאלי רחבי). סיפרתי שכל מטופל.ת שלנו מקבל שלוש שנות טיפול בחינם – ילדים ומבוגרים, בפריסה ארצית – ושהמענה הוא למעגל הראשון, השני והשלישי. לשאלתם, הסברתי שהמעגל הראשון הוא הורים, אחים וילדים; המעגל השני הוא סבים וסבתות ונכדיהם והמעגל השלישי הוא דודים.ות, בני דודים, אחיינים. ואז הוא פער זוג עיניים תמהות ושאל: “אז מה אנחנו?” – והתכוון לחברה הישראלית כולה, זו שלא נרצח ולא נחטף אף אחד מבני משפחתה וגם לא נפל במלחמה, אבל גם היא בתוך הטראומה הקולקטיבית הזאת. “אנחנו?” שאלתי אותו בהפתעה, ומיד עניתי: “אנחנו המעגל הרביעי”.
אנחנו המעגל הרביעי – המצאתי לנו שם, משום שאין לנו שם. אנחנו הפריבילגיים. לא מעיזים לעשות מעצמנו עניין. לא נרצח לנו ולא נחטף לנו ולא נפל לנו. בטוח שמכירים גם מזה וגם מזה וגם מזה, אבל זה לא במעגל המשפחתי. אז אנחנו לא אומרים לעצמנו שגם אנחנו כאן. שגם לנו קורה. שגם אנחנו ראויים לחמלה ומבט. יתכן ש”רק” אין לך ממ”ד וכשאומרים “צבע אדום” או משמיעים צליל מבעית בטלפון כל שנותר לך הוא להתפלל. יתכן ש”רק” אין לך עבודה כבר שנתיים וחצי כי סגרו לך את העסק. יתכן ש”רק” חיכית לבעלך שיחזור כבר ממילואים, ואז עוד סבב ועוד סבב, והיום אתם מסתובבים בבית כאריות בסוגר כי מי שחזר משם הוא לא בדיוק מי שיצא, ואת לא בדיוק מי שהיית כששלחת אותו לשם בתחילת המלחמה.
יתכן שאנחנו “רק” חשופים לחדשות כבר שנתיים וחצי, וכל מה שאנחנו שומעים עליו זה מלחמה, רצח, מוות, טילים, אזעקות, בתים עולים באש, זוג שמת ברמת גן הלילה כי לא הספיק להגיע לממ”ד, ובהיסח הדעת אנחנו מחשבים מחדש את הזמן שלוקח לנו להגיע לממ”ד בעצמנו ומקווים שזה לא יקרה לנו, אבל כבר לא ממש בטוחים כמו פעם שלא. זה “רק” אנחנו, שמחזיקים כבר חודש (שנה, שנתיים וחצי, חמש שנים) ילדים בבית וגם עובדים מרחוק או מקרוב, בין אם נתנו לנו לישון בלילה או לא. זה “רק” אנחנו שמתלבטים מה לענות לילד בן ארבע ששואל למה אנחנו רצים למקלט – האם לשקר לו? אבל זה יפגע במרקם העדין של אמון בין הורים לילדים, והוא הרי מרגיש את המתח והחרדה. אבל מה נגיד לו? שמנסים להרוג אותו בכל פעם שהוא שומע את הצליל הזה ורץ למקלט? ושלאבא ואמא אין ידיעה חד משמעית לכך שלא יצליחו? המעגל הרביעי – שסובל מהמון סימפטומים אבל לא מעז להשמיע קול, בעודו מושיט ידו לשלושת המעגלים האחרים בסביבתו ובארצו באינספור יוזמות אזרחיות מופלאות, אבל מרגיש אשם בכל זאת על הזכות לא להיחטף ולא להירצח – לא אנחנו ולא קרובינו. בינתיים. זה אנחנו, למזלנו “רק” במעגל הרביעי.
אני כותבת לכם, לנו – כדי לומר שזה לא קל, שזה אפילו ממש מעייף וקשה ושוחק. שזה מעורר זעם, תסכול, חוסר אונים נרכש. שזה מעציב, מעליב, נבגד ומבייש. שזה מעורר אשמה שבזמן מלחמה אנחנו מרגישים את כל זה. ועוד דבר קורה לנו: יש לנו חור ענק בטנק הדלק שלנו. כל האנרגיה שלנו הולכת על לנתק, לא להרגיש, לא לדעת מה גדולה הסכנה ומה רבים האובדנים. תדמיינו שיד אחת שלכם כל הזמן דוחפת לקרקעית התודעה שלכם את תחושת הסכנה, המצוקה, הספק, הייאוש, הזעם, פחד המוות המיידי, כדי לשרוד נפשית ולהחזיק את כל מה וכל מי שצריך להחזיק. זה גונב לנו הרבה מאוד אנרגיה.
אני כותבת לכם, לנו – כדי להפציר בנו להוריד את העיניים מתמונות המלחמה בכל הרשתות 24:7. זה ממלא את נפשנו בפניקה ומשכיח מאיתנו שיש עולם מעבר לכך. זה משחק בנו כמריונטות שמושכים אותן לרקוד את ריקוד האימה חסרת האונים, בזמן שביכולתנו לקחת ספר ליד, לראות סדרה, לשמוע מוזיקה, לשחק, לצייר, לצאת לסיבוב באויר הפתוח – ובכל אחת מן הבחירות הללו לאזן באופן מידי את מפלס החרדה והשליליות בתוכנו.
אני כותבת לכם, לנו – גם כדי לומר שאנחנו גיבורי על, שמותר להם להתלונן. יש קול שכולנו חשים בו – זה שרוצה להחזיק את הראש מעל המים, להיות גיבורים שלא ‘מתבכיינים’ וגאים במקום בו אנו חיים. אבל יש קול נוסף שיש בתוכנו – שכל כך רוצה לשים ראש על כתף של מישהו, איזה אבא טוב וישר שאנחנו סומכים עליו, שיבטיח לנו שזה ייגמר בקרוב, ונאמין לו. בריאות נפשית בנויה על הגם וגם ועל הגמישות והתנועה בין כל הקולות בתוכנו. מותר לנו להרגיש ולהשמיע את קול הילד.ה בתוכנו, שרוצה לבכות כי כבר נמאס ולקטר על המרחק בין המציאות הריאלית לזו שאנו זקוקים לה. אבל אנחנו לא רק ילדים עייפים. אנחנו גם באמת גיבורי על, וכל הכבוד לנו – שאנחנו קמים בבוקר, עושים מאמץ הרואי להתחיל עוד יום בסבר פנים נעים לסביבתנו הקרובה, מנסים כמיטב יכולתנו – כל אחד בדרכו.
ומעל לכל – אני כותבת לכם, לנו, כדי לומר: עכשיו, יותר מתמיד, המציאות זקוקה לי. היא זקוקה לךָ ולךְ ולכל אחד מאיתנו. אף פעם, בשום מצב, המציאות היא לא רק מה שקורה מבחוץ, והיא גם אף פעם לא רק הדברים הרעים שקורים. יש המון יופי בעולם שלנו. יש אהבה ותשוקה ובניה וחברות ואחווה וערבות הדדית ומחקר סקרני ולימוד מרתק ופעוטות מתוקים וקשישים מרשימים ויצירה אמנותית ויצירה אישית והנצחות מרגשות וגשרים של אור ממה שהיה למה שעוד יהיה. אבל שאון המלחמה משתלט לנו על התודעה ומנגנוני ההגנה שואבים לנו את כל הכוחות וכך לא נותר לנו כמעט כוח לזכור את כל היופי. את הטבע, את המוזיקה, את ההומור, את היחד.
המציאות זקוקה לנו – כדי לזכור ולהזכיר את כל זה, להתאבל על כל יופי שמושחת בידינו, בני האדם, אבל לא לתת למציאות שמגיעה מבחוץ להכריע אותנו. אין משא ומתן שאני יכולה לנהל עם הטיל הבא. יש משא ומתן שאני יכולה לנהל עם עצמי על הרחבת המבט מעבר לו – למה שכן נתון בשליטתי. במילותיה של אתי הילסום: “תהיה זו קלות דעת לחשוב שאדם יכול להיות אחראי לגורלו, אבל על היחס שלו לגורלו הוא יכול להיות אחראי”. אני עובדת עם שורדי שבי, ומהם למדתי יותר מכל, שתמיד, תמיד יש לנו הבחירה להתייצב בעמדה פנימית שמסרבת להיכנע לתכתיבי הסיטואציה האלימה בה אנו חיים ולהנכיח את החלופות הערכיות, החבריות, המשפחתיות, היצירתיות שיש לנו ולחרוט איתן סימנים אחרים בפני המציאות.
ככל שהמציאות שלנו קשה יותר – כך היא זקוקה לנו יותר. ככל שאלוהים מוסתר מאיתנו יותר – אנו מופקדים ביתר שאת על הטוב והיפה בעולמו. אנחנו צריכים לעזור לעולם להיראות אחרת. לחתור כנגד מה שלא נראה לנו ולטפח מה שחשוב בעינינו. מציאות של מלחמה היא מדבקת מאוד ומסוכנת בכך לכולנו – השנאה מדבקת, הפחד מדבק, הפיצול הכוזב לעולם של רוע מוחלט וטוב מוחלט מדביק אותנו בתפיסות עולם נקמניות ואלימות ואז גם בסביבתנו הקרובה לפתע מתגברת האלימות והשנאה ומבלי משים נתנו לאויבים שלנו להכריע את הדבר הכי חשוב – את רוחנו. זו התבוסה שאל לנו להסכים לה. כל תנועה קטנה בכיוון האור משנה – מסובבת את העולם, ולו במעט, בחזרה לכיוון האור.
המציאות זקוקה לנו, להיות בנוכחות מלאה, קשובה, מודעת לסכנות ומסרבת להידבק בכל חומרי החיים הקשים הללו. מלחמה היא המצאה אנושית נוראה. האם ומתי היא הכרחית? אין לי כלים לשפוט. האם השתלטותה על כל חלקי התודעה הרסנית? בזה אין לי כל צל של ספק. ועל כך אנחנו בעמדת בחירה – מה ממלא אותנו – איזה ערכים, איזה צלילים, איזו עמדה קיומית. בכל רגע שבו אנחנו מצליחים לחייך למישהו, להושיט יד, לומר מילה רכה במקום להתעצבן, לעשות מעשה בעולם שפניו אל האור – מקטן עד גדול – כל רגע כזה הוא אות כבוד לתעצומות הרוח האנושית. וכל רגע שבו אנחנו נכשלים בכך, מתייאשים, נסוגים, מתלוננים, הוא אות כבוד למחאה הנפשית שמבקשת לעצמה בצדק עולם מוסרי, הוגן, שוויוני, שוחר שלום.
המציאות זקוקה לנו – כדי להציב לה אלטרנטיבה. אנחנו מופקדים על הטוב והיפה בעולמנו, תמיד, והיום יותר מתמיד.
*******************************
להפניות למערך FLM – לנפגעי 7.10 – מעגל ראשון, שני ושלישי של שורדים, משפחות הנרצחים, משפחות החטופים ושורדי השבי – ניתן לכתוב הודעה בטלפון: 0584363006
פרופ’ מירב רוט מלמדת באוניברסיטת חיפה את הקורסים: “מה קורה לקורא”; סמינר טיפול רגיש-תרבות; סמינר דחפי החיים והמוות; “התיאוריה הפסיכואנליטית של מלאני קליין – תיאוריה וקליניקה”; קורס התהוות ומייסדת ומנהלת של מרכז ״שתי וערב״ לטיפול רגיש-תרבות.