לא רק פרופסור — הסגל שחי את המסכה

פורים הוא החג שבו כולם מרשים לעצמם להיות מישהו אחר לרגע. אבל מסתבר שחלק מהסגל שלנו באוניברסיטת חיפה לא ממש צריך את החג לשם כך — הם כבר מזמן חיים בשתי זהויות במקביל. מחוץ לכיתה ולמשרד, בין הרצאה לסמינר, בין מעבדה לספריה יש ביניהם צלמת שתופסת רגעים, סופרת שמדמיינת עולמות, לוחמת קראטה שמתאמנת עד הגבול, ודולה שמלווה נשים ברגעים הכי עוצמתיים של חייהן. לכבוד פורים, ביקשנו מהם להסיר לרגע את גלימת המרצה — ולהראות מי מסתתר מתחתיה.

פרופ’ אדר’ שדר הדס
ביום מרצה לארכיטקטורה בבית הספר לעיצוב, ובשעות הפנאי עוסקת בכתיבת ספרות יפה

איך שני העולמות האלה נפגשו בחיים שלך?
“לארכיטקטורה הגעתי בזכות אבי. אהבתי לנסוע אתו והיינו מרבים לנסוע. הוא נהג. אני ישבתי לצידו. היתה נסיעה – הייתי אז חיילת – שבה אמר לעצמו ולי ‘תראי את הבתים האלו. כמו קופסאות נעליים’. זו היתה הפעם הראשונה שהתחלתי להתבונן במבנים. עד אז חשבתי שאלמד את המקצוע שלו. היה בית ספר אחד בארץ ללימודי אדריכלות. נרשמתי. התקבלתי. למדתי. שנים מאוחר יותר, בשבעה על אבא, סיפרה לי חברה מהעבודה שהוא העיד בפניה על שהיה ‘אדריכל מתוסכל’. פערתי את הפה. לי הוא מעולם לא אמר זאת.

לספרות הגעתי בזכות הדור הצעיר. לאחד מימי ההולדת שלי, הילדים קנו לי סדנת כתיבה. נבוכותי. הייתי בטוחה שאהיה ‘הסתומה של הקורס’. זו שלא יודעת לכתוב. זו שמתביישת. הזמן הלך ואזל, המתח הלך וגאה, ואז, שבועיים לפני מועד ההתחלת הקורס – התחלתי לכתוב הרבה ולעצמי. לימים כתבתי סיפור גם על סדנת הכתיבה”.

מה נותן לך העיסוק הזה שהעבודה באקדמיה לא נותנת?
“לשבת בחברת עצמי ולכתוב – אני יושבת בכל מקרה. במקרה שלי – אני עוסקת בפן התכנוני באדריכלות – אינני זקוקה למעבדות, ולכן גם לא עובדת בצוות. מבחינה זו אין שינוי גדול. גם לא מהבחינה של ‘בריאת העולמות’. גם במאמר אקדמי יש סיפור וגם בהרצאה טובה. ובכל זאת, הכתיבה הספרותית משוחררת יותר ומאפשרת מגוון רחב יותר של נושאים לעסוק בהם, ובכלל זה יחסים אנושיים ורגשות שנעדרים מהעיסוק המחקרי שלי”.

האם יש חיבור מפתיע בין התחום המקצועי שלך לבין העיסוק הנוסף?
“לכאורה מדובר בהפכים. אני רואה את המרחב שיצרו אחרים, בו אני עוסקת אקדמית, כטקסט שצריך לפענח. המחקר שלי נועד לפענח את הטקסט הזה. בכתיבה ספרותית – אני בוראת את המרחב. את המרחב הריגשי, את הזמן, את הסצנה. ובכל זאת יש קשר: לאחר כתיבתם, הסיפורים מאפשרים לי לפענח את הלא מודע שברא אותם.

ויש גם את הרובד הפשוט: המרחבים הפיסיים שאני עוסקת בהם אקדמית – חודרים לתוך הסיפורים. זה הרי טיבעי וברור. הנה דוגמא: “קמנו והלכנו. הוא החזיק אותי. עלינו במדרגות לאט. פתחנו את הדלת. הדלקנו את האור. התיישבתי על הספה בסלון. הסתכלתי על הבית שלנו, על הכורסאות מעץ עם הריפוד הירוק, על השולחן הנמוך האובאלי, על המזנון שהרגליים שלו הולכות קצת בשיפוע, כאילו כבד לו לסחוב את כל מה ששמנו לו בבטן. הסתכלתי על הספרייה בקיר שליד דלת הכניסה… אמרתי לעצמי, זהו? יותר לא יהיה בית? יהרגו אותו הקבלנים? והדשא שרואים מהחלון בסלון — לא יהיה יותר? והעץ בחלון של מרפסת המטבח, גם הוא לא יהיה יותר? גם אותו יהרגו? התחלתי לבכות. מלאכי מוות באו עלינו לכלותנו. בעלי לא אמר כלום. הוא ליטף לי את הראש, ואני בכיתי עוד יותר”. (מתוך ירח בבור / הדס שדר. עמ’ 213-2-14).

ברוח פורים – אם היית צריכה להתחפש למשהו שמחבר בין שני העולמות שלך, למה היית מתחפשת?
“במקרה שלי זה פשוט: לבית. בית עם מזגנים, עם תריסולים, עם בלטות, עם אנטנות ודודי שמש. בית שכולם רואים לו את הכביסה. הבית אצלי הוא גם מושא המחקר (גם כשהוא גדל לרחוב, לעיר, או למדינה); הוא גם המקום ממנו אני פועלת; וכמו לכל האנושות – הוא מושא הכמיהה”.

קטי חכים
מנהלת מעבדה, הפקולטה למדעי הטבע ועוסקת במחקר, בשעות הפנאי עוסקת בצילום
“יש לי גם קונספט ייחודי של הפעלות ימי הולדת לבנות בשילוב צילומי סטודיו מקצועיים”.
קטי חכים
איך שני העולמות האלה נפגשו בחיים שלך?
“שני העולמות נפגשו בחיי בערך לפני חמש שנים כשהתחלתי לצלם. עולם המדע והמחקר תמיד גרם לי לחשוב מחוץ לקופסא, לנסות לפתח דברים חדשים שיובילו אותי להישגים חדשים ולמצוינות. תחום הצילום היה משהו שאהבתי והתחברתי אליו והרגשתי שאני רוצה לקחת אותו צעד אחד קדימה. אני מצלמת אנשים לבוק בת/בר מצווה, משפחה, תדמית ועוד. השילוב הזה עם העבודה עושה לי טוב מבחינה אישית ואני מרגישה סיפוק בעוד תחום שנותן לי הגשמה עצמית”.

האם יש חיבור מפתיע בין התחום המקצועי שלך לבין העיסוק הנוסף?
“בין העיסוק שלי לאקדמיה יש כמה קווים מקבילים; החיבור לאנשים, היצירה, החשיבה החדשנית, דיוק ויצירתיות”.

אם היית צריכה להתחפש למשהו שמחבר בין שני העולמות שלך, למה היית מתחפשת?
“ברוח פורימית זאת הייתי מתחפשת לעדשה, דרכה אני רואה יום יום במיקרוסקופ במסגרת המדע והאקדמיה ודרכה אני מתחברת לאנשים שאני מצלמת, היא מה שמקשר ביני לבין העולמות שלי”.

לאתר של קטי חכים

פרופ’ רועי דיאמנט
פרופסור חבר בחוג לטכנולוגיות ימיות ע”ש האטר באוניברסיטת חיפה, ועומד בראש המעבדה לאקוסטיקה וניווט תת-ימי (ANL), מתאמן בקראטה

איך שני העולמות האלה נפגשו בחיים שלך?
“אני מנסה לשלב את האימון וההתאמנות בקראטה בעבודה שלי כפרופ׳ בביה״ס למדעי הים. המעבדה שלי נמצאת לחופי חיפה, ומידי פעם אני עושה הפסקות להתאמן על חוף הים. זה נותן לי זריקת אנרגיה להמשך היום. כמו כן, בנסיעות עבודה שלי ברחבי העולם, אני תמיד מחפש אם יש דוג׳ו קרוב שאוכל להתאמן או לאמן בו”.

מה נותן לך העיסוק הזה שהעבודה באקדמיה לא נותנת?
“התאמנות ואימון קראטה משלב רוחניות; היבט שמשלים את הרציונאליות ששולטת בעבודה באקדמיה”.

האם יש חיבור מפתיע בין התחום המקצועי שלך לבין העיסוק הנוסף?
“הדרכת קראטה דומה למנטורינג של תלמידי מחקר. בשני המקרים אני מנסה לכוון את המתאמן\הסטודנט לדרך הנכונה בתרגול תנועה\בפתרון בעיה, אולם בסוף התוצאה תלויה במתאמן\סטודנט. כמו כן, העבודה שלי באוניברסיטה משלבת דיוק, מחקר וניסויים הדורשים פעילות פיזית (בעיקר צלילה ושיט). גם העיסוק בקראטה מנסה להגיע לאופטימליות של תנועה נכונה וריכוז אנרגיה של הגוף. עוד נקודת השקה היא העיסוק במכניקה. גם במחקר שלי וגם בקראטה אני מתעניין בדינמיקה של גופים ובפעילות מנופים שבאה לידי ביטוי בקראטה בהבנה של מהי התנועה הנכונה”.

אם היית צריך להתחפש למשהו שמחבר בין שני העולמות שלך, למה היית מתחפש?
“כמובן: דג קרב”.

רוחי ואנונו
ביום מנהלת מעבדת מחקר בנוירוביולוגיה, הפקולטה למדעי הטבע, ובשעות הפנאי מלווה לידות, דולה

רוחי ואנונו
איך שני העולמות האלה נפגשו בחיים שלך?
“בשני העולמות אני מקשיבה לאותה שפה – שפת מערכת העצבים. במעבדה אני חוקרת כיצד סטרס בילדות מעצב מוח מתפתח, כיצד חוויות מוקדמות מכווננות מעגלים עצביים ומשפיעות על דפוסי ויסות שילוו אדם לאורך חייו. אני מתבוננת בגרפים ובמדדים שמספרים סיפור על עוררות, הסתגלות ויכולת התאוששות, ושואלת איך סביבה מוקדמת נחרטת בביולוגיה של המוח.

ובלידה אני פוגשת את אותה מערכת ברגע ההתחלה שלה. הדופק על המוניטור הוא ביטוי חי של מערכת עצבים אוטונומית שלומדת להגיב לעולם; התנודות שבו משקפות את האיזון בין עוררות להרפיה, בין מאמץ לביטחון. הנשימה של היולדת, האווירה בחדר, תחושת ההחזקה – כל אלה נעשים גורמים ביולוגיים שמשפיעים על מוח בהתהוות. במעבדה אני קוראת פעילות עצבית דרך אלקטרודות, ובחדר לידה דרך דופק ונשימה; בשני המקומות אני עדה לאותו סיפור של ויסות, חיבור והתחלה”.

מה נותן לך העיסוק הזה שהעבודה באקדמיה לא נותנת?
“באקדמיה אני מפענחת את מערכת העצבים דרך נתונים; בלידה אני פוגשת אותה דרך אנשים. המחקר מסביר לי איך דברים קורים, והדולה שבי מזכירה לי למה זה חשוב”.

האם יש חיבור מפתיע בין התחום המקצועי שלך לבין העיסוק הנוסף?
“מה שמפתיע הוא שבמחקר, למרות התכנון המדוקדק, אני לומדת שוב ושוב כמה המוח גמיש ובלתי צפוי. ובלידה, למרות חוסר הוודאות, אני רואה כמה התהליך מבוסס על ביולוגיה חכמה ומדויקת. בשני המקומות אני נדרשת לשלב ידע מדעי והמון המון ענווה”.
.
אם היית צריכה להתחפש למשהו שמחבר בין שני העולמות שלך, למה היית מתחפשת?
“הייתי מתחפשת לחבל טבור, כי הוא גשר חי בין סביבה למוח מתפתח. הוא מזכיר שההתפתחות מתחילה בקשר”.