מאת: רועי כהנוביץ,
חוקר ומומחה לאיראן, מחבר הספר “איראן והמפרץ הפרסי”,
עמית מחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה ימית.
יחידת המלגות, דיקאנט הסטודנטים, אוניברסיטת חיפה

המחאות באיראן להן היה עד העולם כולו בשלושת השבועות האחרונים ושגבו את חייהם של אלפי אזרחי איראן הינן תולדה של מחדלים ארוכי שנים של המשטר בטיפול בסוגיות פנימיות מהותיות כמו בעיות האנרגיה סביב אספקת החשמל והגז, בצורת ממושכת, אינפלציה שדוהרת, שחיתות ועוני רב, בריחת מוחות ועוד. המחאות הנרחבות והעימותים הקשים מול כוחות אכיפת הסדר הפועלים תחת הנהגתו הישירה של המנהיג העליון באיראן, עלי ח’אמנהאי, הציתו מחדש ובאופן טבעי את שאלת היום שאחרי עידן ח’אמנהאי.

עלי ח’אמנהאי נולד באפריל 1939 בעיר משהד והיה לנשיאה של איראן בין השנים 1989-1981. עם מותו של ח’ומייני מונה ח’אמנהאי, לאחר שינויים מרחיקי לכת בחוקה האיראנית, להיות מחליפו כמנהיג העליון ובתפקידו זה צבר כוח פוליטי רב שעל בסיסו ובאמצעותו הפך למנצח על “תזמורת” מורכבת המשלבת בין אידאולוגיה דתית-קיצונית, נשק וכסף רבים וכמובן פחד. ברור הוא כי הסתלקותו מן הזירה העולמית בכלל והאיראנית בפרט היא אירוע בלתי נמנע, שכן הוא כבר בן 87 ואינו בקו הבריאות. סביר להניח כי הסתלקותו מהזירה תהיה אחד הרגעים הדרמטיים והמכוננים ביותר בפוליטיקה האיראנית מאז מותו של רוח-אללה ח’ומייני עצמו ומכאן עולה השאלה האם המשטר שבנה מסוגל להתקיים בלעדיו?

ח’אמנהאי, יש לומר, יצר באיראן ישות כלאיים המשלבת בין רפובליקה שיש בה בחירות (פעם ב 4 שנים לנשיאות ולפרלמנט) אך אין בה ריבונות עממית, מדינה בעלת צביון והנהגה דתית (= אנשי הטורבאן), אך נשלטת הלכה למעשה בידי אנשי צבא וגנרלים (=אנשי המגפיים והמדים ) ומעל זאת בעיקר את הממסד שמפחד, ולאחרונה, בצדק, מאזרחיו הקוראים עליו תיגר מדי כמה שנים כפי שראינו החל מ- 2009 ועד עתה. ח’אמנהאי כן הצליח לאזן בין מוקדי הכוח העוינים במדינה – אנשי דת, טכנוקרטים, פוליטיקאים נבחרים ומשמרות המהפכה – וזאת באמצעות סמכותיות אישית רבה וניהול חשדני בשיטת “הפרד ומשול”.

התרחיש הסביר הראשון עם הסתלקותו של ח’אמנהאי מהזירה הוא ניסיון לשדר “עסקים כרגיל”. מועצת המומחים (גוף המונה 86 אנשי דת, ונבחר על ידי הציבור באיראן פעם בשמונה שנים) תנסה מהר ככל הניתן למנות יורש, אולי איש דת אפרורי, או אולי דמות המקורבת למשפחה ונכון לימים אלה קשה להצביע על דמות מועדפת, גם לא בנו של ח’אמנהאי עצמו – מוג’תבא. חשוב לזכור כי איראן של 2025 אינה איראן של 1989 (שנת מותו של ח’ומייני): החברה משכילה הרבה יותר, צעירה מאד (60% מתחת לגיל 35 מתוך 90 מיליון) בה יש מקום של כבוד לכוחן ולעוצמתן של הנשים בחזית העשייה המתריסה כנגד המשטר, איראן דתית פחות בעיקר בקרב הצעירים הנוטשים את דת האסלאם ומחוברת לעולם באמצעות טכנולוגיות מתקדמות וזאת אף ולמרות הצנזורה.

מעל כל זאת ניצבת אימפריה אחת שגדלה לממדים מפלצתיים והם משמרות המהפכה בעלי המאה ובעלי העוצמה. זה המקום לציין כי המחאות האחרונות אשר הובלו בדומה למהפכת 1979-1978 על ידי סוחרי הבאזאר מלמדות כי יש ירידה באפקט הפחד ולו על סמך עדויות מצולמות בהן נראים צעירים איראנים שבחרו להתעמת עם אנשי הבסיג’ (מיליציה סמי -צבאית הכפופה ישירות למשמרות המהפכה) בידיים חשופות או באמצעות נשק קר.

הארגון שלמעשה הוקם כדי להגן על המהפכה הפך עם השנים להיות לאדונה. הוא שולט בנמלים, בנפט, בבנייה, בבנקים השחורים ובתוכנית הטילים; הוא מנהל מיליציות מעיראק ועד תימן, מתקצב ומאמן אותן; הוא גם זה שפעל לדיכוי המחאות האחרונות בטהראן, בשיראז ובעוד כ 200 ערים ברחבי איראן. אחרי ח’אמנהאי, יהיו אלה הגנרלים הבכירים של משמרות המהפכה, שככל הנראה, ייקחו את היוזמה לידיהם ובכך תהפוך איראן מתיאוקרטיה (שלטון דתי) למשטר צבאי ־ אידאולוגי, שבו הדת היא דגל אך לובשי המדים ועונדי הדרגות יהיו למצפן.

מעניין לראות כי מתחת לפני השטח מבעבעת איראן אחרת לגמרי. רוב אזרחי המדינה נולדו אחרי המהפכה. עבורם “ולאית אל-פקיה” (שלטון איש ההלכה) היא לא הבטחה רוחנית אלא בעיקר משטרת מוסר, אינפלציה ואינטרנט מסונן. מחאות 2022, שפרצו סביב רצח מהסא אמיני, חשפו כאמור זעם נשי, אתני ומעמדי. הן דוכאו באלימות, אך בד בבד גם ניפצו את מיתוס הפחד עם “מחאות החיג’אב” ו”ימי רביעי הלבנים” (נשות איראן מסירות את כיסוי הראש ומסובבות אותו מעל ראשן כאות מחאה נגד הפגיעה בזכויות הפרט שלהן על ידי המשטר). הסתלקות של המנהיג מהזירה עלולה בהחלט להסיר את הסכר הפסיכולוגי האחרון שנותר ובכך להביא לגלי מחאה חריפים נוספים כנגד המשטר.

ייתכן כי היום שאחרי ח’אמנהאי עלול להיות מסוכן אף יותר מהעידן שלו עצמו. משטרים המונעים אידאולוגית נוטים להגיב לאי ־ ודאות בהקצנת יתר ולשימוש בכוח מופרז כלל הנכון בעיקר למהלכי דיכוי בתוך איראן ואף ליתר הרפתקנות מחוץ לגבולותיה של איראן. כך עשויה טהראן לנסות ולהוכיח שהמהפכה חיה באמצעות לחץ על חיזבאללה ככל שזה יחזור ויתעצם, על המיליציות הפרו-איראניות בעיראק או בזירה הימית מול ישראל והמפרץ. מנגד, ייתכן ונראה דווקא היגיון הפוך שמשמעותו הנהגה חוששת והססנית שתעדיף דווקא ריסון על מנת לקנות זמן ובעיקר להשיג הקלה כלכלית לה איראן משוועת כבר שנים רבות.

מעל כל אלה לא ניתן להתעלם משאלת הגרעין המרחפת כעננה כבדה על איראן והאזור כולו. אין זה סוד כי איראן מצויה כפסע מסף טכנולוגי-גרעיני. ללא דמות סמכותית שתאזן בין סיכונים, עלולים הגנרלים לבחור בפריצה מהירה כפוליסת ביטוח למשטר החדש. אבל גם כאן ישנה אפשרות הפוכה לפיה עסקה גדולה עם המערב, שתמיר ויתורים גרעיניים בהסרת סנקציות ובהכרה בינלאומית. עבור מיליוני איראנים זו עשויה להיות קרן אור, אך עבור “ציר ההתנגדות” – רעידת אדמה של ממש.
ומה לגבינו בישראל? בירושלים נוטים לראות באיראן ישות מונוליתית וסטטית, אך היא רחוקה מכך. תקופת המעבר עלולה ליצור שילוב נפיץ של חולשה ופזיזות. ישראל תידרש לגלות איפוק שכן כל מכה חיצונית עלולה להפוך מתנה לידי הקיצונים בטהראן ולחסל סיכוי לשינוי פנימי. מנגד, התעלמות מסיכוני גרעין וטילים תהיה הימור מסוכן לא פחות.

מדינות העולם נושאות גם כן באחריות. מדיניות “מקסימום לחץ” באמצעות הסנקציות שהושתו על איראן הצליחה להכאיב למשטר, אך גם חיזקה בצורה משמעותית את כלכלת הצללים של משמרות המהפכה. אם ייפתח חלון לשינוי, המערב יצטרך לפעול להצעת סולמות, קרי שילוב מדורג של איראן בכלכלה הגלובלית בתמורה לנסיגה אזורית, הנחת דרך הטרור ולבלימת הגרעין.

יחד עם זאת, אל לנו לטפח אשליות. איראן שלאחר ח’אמנהאי לא תהפוך בן ־ לילה לדמוקרטיה ליברלית אם בכלל. עמוקים מדי שורשי המנגנון, חזקים מדי האינטרסים הכלכליים של האליטות החמושות. אך לאורך ההיסטוריה למדנו כי אימפריות אידאולוגיות נופלות לרוב לא בשיא כוחן אלא ברגעי מעבר, כשהדור החדש והצעיר מסרב להמשיך לשחק לפי כללי העבר והשבועות האחרונים באיראן הוכיחו זאת היטב.

המהפכה האיראנית של שנת 1979 הבטיחה צדק, עצמאות וכבוד להמונים. היא הולידה משטר שידע לשרוד אך התקשה להעניק חיים ראויים וטובים לאזרחיו. היום שאחרי עידן ח’אמנהאי הוא זה שיהיה מבחן אמת – האם איראן תישאר שבויה בידי שומרי המהפכה, או שתמצא דרך לחזור להיות מדינה נורמלית ככל המדינות במזרח תיכון שהוא לכשעצמו דינאמי ולא נורמלי. התשובה לשאלה הזו תשפיע לא רק על 90 מיליון איראנים – אלא על כלל תושבי האזור.