הודעה לעיתונות: מחקר חדש מאוניברסיטת חיפה וממכון שמיר למחקר: זכרי הטפיל שמאיים על דבורי הדבש
הם שיבוטים של אימם

דבורה

במחקר, שפורסם בכתב העת Nature Communications, עקבו החוקרים אחר 223 פרטים של הטפיל לאורך שלושה דורות וחשפו שיטת רבייה שמאיטה את אובדן השונות הגנטית, ממצא שעשוי להסביר את יכולתו להסתגל ולפתח עמידות לחומרי הדברה

מחקר בין־לאומי חדש בהובלת אוניברסיטת חיפה ומכון שמיר למחקר, שפורסם בכתב העת Nature Communications, מצא כי אקרית הוורואה (Varroa destructor), טפיל הנחשב לאחד האיומים החמורים על דבורי הדבש, מתרבה בדרך שונה מזו שיוחסה לו במשך עשרות שנים. התפיסה המקובלת בקהילה המדעית הייתה כי זכרי האקרית נושאים עותק אחד בלבד מכל כרומוזום. במחקר החדש התגלה כי הם נושאים ומבטאים את שני עותקי הגנום של אימם, ולמעשה כל זכר הוא שיבוט גנטי של אימו.

"הוורואה מתרבה בעיקר בין אחים לאחיות ואוכלוסיות חדשות שלה מתחילות ממספר קטן של אקריות, לכן היינו מצפים שהיא תאבד במהירות את השונות הגנטית שלה. הדרך שבה הגנים עוברים מדור לדור, כפי שגילינו במחקר, מאיטה את התהליך הזה ועשויה להסביר כיצד הטפיל שומר על יכולת הסתגלות גבוהה", אמרה ד"ר נורית אליאש, מאוניברסיטת חיפה ומכון שמיר למחקר, שהובילה את המחקר.

אקרית הוורואה ניזונה מדבורי הדבש ומתרבה בתוך תאי הכוורת הסגורים, שבהם מתפתחות הדבורים הצעירות. על ידי כך היא מעבירה וירוסים קטלניים אשר גורמים לתמותה של הדבורים. במקור חיה האקרית כטפיל על מין המכונה דבורת הדבש המזרחית, אך בהמשך עברה למין אחר, דבורת הדבש המערבית, והתפשטה ברחבי העולם. למרות התנאים שאמורים לצמצם את השונות הגנטית שלה, הוורואה מצליחה לעבור בין מיני דבורים ולפתח במהירות עמידות לחומרי הדברה. במחקר הנוכחי ביקשה ד"ר אליאש, יחד עם צוות חוקרים מהמכון למדע וטכנולוגיה של אוקינאווה ביפן, מאוניברסיטת טקסס, מהאוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה, מאוניברסיטת מרילנד ומאוניברסיטת אריזונה, לבדוק כיצד הוורואה מעבירה את הגנים שלה מדור לדור, ואם דרך זו מסבירה כיצד היא שומרת על השונות הגנטית ועל יכולת ההסתגלות שלה.

לשם כך עקבו החוקרים אחר שלושים משפחות של אקריות לאורך שלושה דורות, בסך הכול 223 אקריות. החוקרים ריצפו את הגנום שלהן והשוו בין הסמנים הגנטיים של הפרטים במשפחה בשלושת הדורות, כדי לבדוק אילו עותקים של הגנים עברו מהאימהות לבנים ומהזכרים לבנותיהם. נוסף על כך, החוקרים בדקו את ביטוי הגנים (RNA), ומצאו שהזכר לא רק נושא ומעביר את שתי העותקים לבנותיו, אלא גם מבטא את שניהם באותה מידה. כדי להבין כיצד הגילוי החדש משפיע על השונות הגנטית של האקרית, לעומת הסברה הקודמת, הם בנו מודל מתמטי שהשווה בין קצב אובדן השונות הגנטית בשיטת הרבייה שהתגלתה ובין הקצב הצפוי לפי שיטת הרבייה שיוחסה לוורואה עד כה.

מתוצאות המחקר עולה כי זכרי האקרית ירשו מאימם את שני העותקים של הגנום שלה. ב־97 אחוזים מהנקודות שנבדקו בגנום נשאו הזכרים את שתי הגרסאות הגנטיות שנמצאו אצל האם. בדיקה נוספת, שבחנה אילו גנים פעילים בגופם אישרה כי שתי הגרסאות שירשו מהאם אכן פעילות. עוד נמצא כי כאשר הזכרים העמידו צאצאים, לכל אחת משתי הגרסאות היה סיכוי דומה לעבור לבנותיהם.

המודל המתמטי הראה כי דרך הרבייה שהתגלתה מאיטה את אובדן השונות הגנטית בהשוואה למה שהיה צפוי לפי התפיסה הקודמת, במיוחד כשהטפיל מתבסס באוכלוסיית דבורים חדשה. עם זאת, עדיין לא ידוע כיצד נוצרים מביצים לא מופרות זכרים שנושאים שני עותקים מכל כרומוזום. "עד היום, מודלים שבחנו כיצד הוורואה מגיבה לחומרי הדברה ולטיפוח דבורים העמידות לטפיל התבססו על ההנחה שהזכרים נושאים עותק גנטי אחד בלבד. כעת מתברר שצריך לעדכן את נקודת המוצא הזאת. המחקר עדיין אינו מציע טיפול חדש, אבל הוא עשוי לסייע בעתיד לחזות בצורה מדויקת יותר כיצד מתפתחת עמידות אצל הוורואה", סיכמה ד"ר אליאש.

קראו עוד על המחקר בכתבה שפורסמה באתר ynet