כשהלילה לא נגמר: ד"ר עפרה פלינט על שינה,
טראומה והדרך חזרה

מאז השבעה באוקטובר, הפרעות שינה על רקע טראומה הפכו מתופעה נדירה לסיבה המרכזית לפנייה לקליניקות. ד"ר עפרה פלינט, מטפלת בתחום השינה, מביה"ס להוראה ולמידה באוניברסיטת חיפה תציג ביום העיון על חוסן נפשי באוניברסיטת חיפה את "משמרת לילה" – התערבות קבוצתית לשיפור דפוסי שינה בקרב שורדי הנובה וחיילי מילואים. שוחחנו עם ד"ר עפרה פלינט מבית הספר להוראה ולמידה (לימודי חינוך) על מה שקורה לנו בלילות, ועל מה אפשר לעשות עם זה.

למי שלא מכיר: מה עושה מטפלת בתחום השינה, ואיך הגעת לתחום?
"את הדוקטורט שלי עשיתי אצל פרופ' תמר שוחט, והוא עסק בהתערבות קבוצתית לשיפור דפוסי שינה. אז עוד לא קראנו לזה CBT-I. היום יש פרוטוקולים ייעודיים מתחום הטיפול הקוגניטיבי־התנהגותי לנדודי שינה (CBT-I), והטיפול הזה נחשב לקו הראשון לטיפול בבעיות שינה – גם בקרב רופאים, לעיתים בשילוב תרופות. בשנתיים האחרונות פתחנו במרכז הקליני של האוניברסיטה שירות חדש לטיפול בבעיות שינה, ובמסגרתו העברתי גם כמה קורסים למטפלים. אני מטפלת בכל האוכלוסייה, גם דרך המרכז הקליני וגם בקליניקה פרטית, כבר הרבה שנים".

מה קורה לשינה אחרי אירוע טראומטי כמו ה־7 באוקטובר או שירות מילואים ממושך, ולמה חשוב לטפל בה?
"אני אגיד שמהשבעה באוקטובר זה כאילו החיים עשו לנו השתלמות בשינה וטראומה. מקרים כאלה היו מגיעים פעם באופן בודד מאוד. היום זה רוב האנשים שפונים לקליניקות – הם מגיעים עם הפרעת שינה על רקע טראומה. בדרך כלל זה מאופיין בשעות שינה מעטות, בפחד מהשינה, בסיוטים, בהרבה התנהגות באמצע הלילה – תזוזות, דיבורים – ובקושי להירדם או ביקיצות באמצע הלילה. הרבה מאוד אנשים שאני פוגשת הולכים לישון רק כשעולה האור.

אנחנו יודעים שהשינה רגישה מאוד ללחץ, לטראומה ולדיכאון, ויש ביניהם קשרים דו־כיווניים. כשאנחנו לא ישנים, אנחנו קמים עם רמות קורטיזול גבוהות יותר ומרגישים קושי רגשי גדול יותר במשך היום. ומצד שני, כשאנחנו חווים קושי רגשי גדול, השינה שלנו נפגעת. כך נוצר מעגל שמזין את עצמו. הבשורה הטובה היא שאנחנו יודעים לטפל בזה".

ספרי על ההתערבות "משמרת לילה", ואיך נראה מפגש טיפוסי?
"כמה חודשים אחרי פרוץ המלחמה העברתי קבוצה לניצולי הנובה, עם תוצאות טובות מאוד. ביום העיון אציג קבוצה של חיילי מילואים מסגל האוניברסיטה, ובימים אלה אנחנו מתחילים, בשיתוף המעבדה של פרופ' אלרואי לחקר המוח והמרכז הקליני, קבוצה נוספת המבוססת על CBT-I – לסטודנטים שלנו באוניברסיטת חיפה ששירתו כחיילים. את שתי הקבוצות האלה אנחנו בודקים גם במדדים אובייקטיביים: דגימות רוק ושעונים שמנטרים את השינה.

יש משהו מיוחד באופן שבו אני עובדת: למרות שמדובר בקבוצה, יש מפגש אחד אישי. אחרי שאני לוקחת מדידת בסיס (Baseline), אני מתעקשת לשבת עם כל משתתף לבד ולבנות איתו תוכנית עבודה בהתאם ליומן השינה שלו. משם מתחילה ההתערבות. במפגשים הקבוצתיים אנחנו לוקחים בכל פעם נושא אחד ומדברים עליו, המשתתפים משתפים איך הם מתקדמים עם התוכנית ולומדים זה מזה.

חלק מהעבודה מוקדש לסיוטים: להבין את החלום, להסביר אותו ולנרמל אותו. כשמדובר בסיוט, אנחנו משתמשים בטכניקה שנקראת IRT (Imagery Rehearsal Therapy), שבעצם מאפשרת לעשות 'שיפט' לחלום".

למה בחרתם בקבוצה ולא בטיפול פרטני? מה הקבוצה נותנת למשתתפים?
"שינה לקויה לאורך זמן יוצרת אצל האדם הרבה פעמים תחושה שהוא חריג, שמשהו לא בסדר איתו. כולם ישנים בזמן שהוא אמור לישון, והוא לא. זה יכול להיות המילואימניק שחזר הביתה, או סטודנט במעונות שכל החברים שלו כבר ישנים. המפגש הקבוצתי מנרמל את הדבר הזה. אנשים מבינים שהם לא לבד – 'אני כבר לא, במרכאות, המשוגע היחיד; וואלה, יש עוד אנשים שעוברים חוויות כמוני'. יש כוח לקבוצה במקום הזה. אני רואה בדינמיקות כאלה שאחד עוזר לשני: איפה שאחד נתקע, השני משלים אותו".

אילו שינויים ראיתם אצל המשתתפים? יש רגע שנשאר איתך?
"הקבוצה שאציג כללה שישה מפגשים, ומשתתפים מגוונים בגילאים ובתפקידים הצבאיים שמילאו. מה שאפשר היה לראות הוא שלאט־לאט הפחד מהשינה יורד, דפוסי השינה מתייצבים, ויש שיפור במשך השינה ובאיכותה, וגם בתחושה הסובייקטיבית. אנשים יודעים מה לעשות עם עצמם כשהם לא מצליחים להירדם, איך לא להיכנס ללופ, ובעיקר איך לא להישאר בחוסר אונים במיטה.

השאיפה היא שהם ייצאו עם פחות פחד מהשינה: גם אם היה לי לילה לא טוב, אני לא חושב שאני משתגע. אני יודע מה אני צריך לעשות, ויש לי אופטימיות שמחר יהיה לי לילה טוב יותר. השליטה חוזרת לאדם. אצל אחד המשתתפים השיפור היה בולט במיוחד. הוא אמר: 'אני יודע מה אני צריך לעשות'. ראינו שהוא ממש השתפר. ואני חייבת לציין ששישה מפגשים זה מעט – בדרך כלל טיפול כזה נמשך שמונה מפגשים – ובכל זאת היו תוצאות טובות והייתה היענות גבוהה".

פלינט מתארת גם את הפרופיל של המשתתפים, בקבוצה שהתקיימה בספטמבר 2025: "פגשתי את מה שנקרא 'עייפות החומר' – אנשים עייפים ומותשים, לא רק מחוסר שינה אלא מעצם התפקיד. בתפקידים הפיקודיים הם היו עמוסים בבשורות רעות. פגשתי גם אנשים עם פגיעה מוסרית: התחושה שהם לא עושים מספיק, למרות שהם עושים המון ומשקיעים את כל זמנם, ודילמות – מה לעשות בתוך הקרב, איפה אני יכול לעזור יותר. וזה היה ממש לפני תחילת הסמסטר, עם עומס וחוסר ודאות איך יסתדרו עם הלימודים. "החבר'ה שפגשתי לא קיבלו סיוע במקום אחר, והצורך שלהם להיפגש, לדבר ולשתף היה גדול מאוד – לא משנה אם היו בתפקיד פיקודי בכיר או בתפקיד לוחם".

היא מדגישה שהטיפול בשינה הוא טיפול משלים לטראומה: "אנחנו יודעים ממחקרים שכשמטפלים בשינה, גם הטיפול הרגשי מתקדם מהר יותר וטוב יותר. ברגע שהאדם ישן בלילה ולא מגיע כל כך עייף, הטיפול הפסיכולוגי שלו עובד טוב יותר. כשאני מתרשמת שיש צורך בסיוע רגשי נוסף, בבדיקה במעבדת שינה או בפנייה לרופא – אני מפנה. אבל אין ספק שכל מי שמשתתף יוצא כשהוא מבין את השינה שלו טוב יותר, ויודע מה מקדם אותו ומה לא".

יום עיון על חוסן נפשי יתקיים ביום שלישי ה-17 בנובמבר, הכניסה ללא תשלום, אך נדרשת הרשמה מראש.