הודעה לעיתונות: בלי נדר או עם נדר? תיעוד הנדרים לאלים בעת העתיקה נעשה נפוץ יותר, אך לא בכל מקום באותה מידה
במחקר חדש באוניברסיטת חיפה, שהתבסס על כ־10,800 כתובות עתיקות ביוונית, נמצא כי שכיחות אזכור הנדרים נקשרה גם לזהות האל. נדרים הוזכרו יותר בהקדשות לאלת הציד ארטמיס, ופחות בהקדשות לאלת החוכמה אתנה, ולקיסרים
הבטחות שנתנו מאמינים לאלים זכו לתיעוד הולך וגובר בעת העתיקה, כך עולה ממחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה ופורסם בכתב העת PLOS ONE. בכתובות שליוו מתנות לאלים צוין יותר ויותר שהמאמין העניק את המתנה כדי לקיים נדר, כלומר הבטחה שנתן לאל בעבר. שיעור הכתובות המזכירות נדר עלה מכמעט תשעה אחוזים במאה השישית לפני הספירה ליותר משישים אחוזים במאות החמישית והשישית לספירה, שבהן מרבית הכתובות היו נוצריות. "העלייה באזכור נדרים עשויה להעיד שמאמינים ייחסו חשיבות גוברת להצגת המתנה כחלק מקשר מתמשך עם האל. הם הנציחו את ההבטחה שקדמה לה ואת קיומה. עם זאת, הכתובות אינן מאפשרות לקבוע אם אנשים נדרו יותר או שהשתנתה בעיקר הדרך שבה תיעדו את נדריהם", אמר פרופ' משה בלדשטיין מאוניברסיטת חיפה, עורך המחקר.
הענקת מתנות לאלים הייתה מנהג נפוץ בעולם העתיק, בקרב פגאנים, יהודים ונוצרים כאחד. המתנות כללו מזבחות, מנורות או פסלונים, והכתובות שליוו אותן ציינו לעיתים שהוענקו בעקבות קיום הבטחה קודמת לאל. חלק מהמתנות ניתנו בעקבות נדר שנקשר לבקשה להחלמה ממחלה, להצלחה במסע או לשלום המשפחה. נדרים הוקדשו גם ללא משבר מסוים, כחלק מבקשה לבריאות ולשגשוג. במחקר הנוכחי ביקש פרופ' בלדשטיין, ראש המחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה, לבדוק כיצד השתנה תיעוד הנדרים לאורך הזמן, כיצד נבדל בין אזורים ואילו מאפיינים של ההקדשות נקשרו לאזכורם של הנדרים.
לצורך המחקר נותחו 10,795 כתובות הקדשה ביוונית, המתוארכות מהמאה השישית לפני הספירה ועד המאה השביעית לספירה. הכתובות אותרו במאגר דיגיטלי הכולל יותר מ־217 אלף כתובות יווניות. החוקר זיהה בהן אזכורים של נדרים, שמות וכינויים של אלים, סיבות להקדשה ופרטים על המקדישים. לאחר מכן השווה את שיעור הכתובות המזכירות נדר מתוך כלל כתובות ההקדשה בכל תקופה ובכל אזור. נוסף על כך, נבדק אם הקשר בין זהות האל ובין אזכור נדר נשמר גם לאחר התחשבות בתקופה ובאזור שמהם הגיעה הכתובת. הניתוח התייחס גם לחוסר הוודאות בתיארוך, שכן כתובות רבות מתוארכות לטווח שנים ולא לשנה מסוימת.
מתוצאות המחקר עולה כי נדרים הוזכרו בכתובות שליוו מתנות לאלים בשכיחות גבוהה יותר באזור אסיה הקטנה, שבה נמצא כיום רוב שטחה של טורקיה, וכן בסוריה ובארץ ישראל, זאת בהשוואה לחלקים נרחבים של יוון ואיי הים האגאי. כלומר, אזכור נדרים מאפיין אזורי מגע בין התרבות היוונית לתרבויות אחרות, כדוגמת היהודים או הפיניקים, שבמהלך הזמן החלו לדבר ולכתוב ביוונית. הדבר מלמד שיתכן שהמנהג לנדור ולתעד את הנדר, אם כי היה קיים גם ביוון, אפיין יותר את העמים הללו. לצד ההבדלים הגאוגרפיים, נמצאו במחקר הבדלים גם בזהות האל שאליו הופנתה המתנה. נדר הוזכר בכמעט 58 אחוזים מהכתובות שבהן הופיע הכינוי האלוהי היפסיסטוס, שפירושו "העליון", לעומת כשישה אחוזים מהכתובות שהוקדשו לאתנה, אלת החוכמה במיתולוגיה היוונית.
נדרים הוזכרו בשכיחות גבוהה יותר בכתובות של מתנות לארטמיס, אלת הציד במיתולוגיה היוונית, ובשכיחות נמוכה יותר באלה שהוקדשו לאתנה ולקיסרים הרומים. עם זאת, העלייה בתיעוד הנדרים לאורך הזמן אינה מוכיחה שאנשים נדרו יותר, אלא ייתכן שהם נטו יותר לציין את נדריהם בכתובות. "ההבדלים מצביעים על כך שאזכור נדר לא היה רק עניין של העדפה אישית. הוא נקשר גם למסורת המקומית ולזהות האל שאליו פנה המאמין. ייתכן שהבטחה וקיומה נתפסו כדרך מתאימה יותר לפנות לאלים מסוימים מאשר לאחרים. כך הכתובות מאפשרות לראות כיצד התרבות המקומית השתלבה בקשר האישי עם האל", סיכם פרופ' בלדשטיין.