"אנחנו לא לומדים כדי לדעת יותר מ- AI":
לקראת יום העיון של מרכז קיימא על חינוך והשכלה

בעולם של התפתחות מואצת של בינה מלאכותית, נסיגה דמוקרטית, דיסאינפורמציה ומשבר אקלים – השאלה מהו תפקידה של מערכת החינוך נעשית דחופה מתמיד. איך מכשירים דור לעולם בלתי צפוי, וכיצד החינוך יכול לא רק להגיב לשינוי אלא גם לעצב אותו? לקראת יום העיון של מרכז קיימא באוניברסיטת חיפה, שיתקיים ב-6 באוקטובר בנושא “חינוך והשכלה בעידן משובש”, שוחחנו עם עו”ד ריטה גולשטיין-גלפרין, מנהלת שותפה של מרכז קיימא באוניברסיטת חיפה, על הרעיונות שעומדים מאחורי היום, האתגרים שמערכת החינוך הישראלית ניצבת מולם, ומה בכל זאת אפשר לעשות.

מה הוביל אתכם לבחור דווקא עכשיו בנושא “חינוך והשכלה בעידן משובש”?
“יש משפט מפורסם שמיוחס ליאנוש קורצ’אק, שתיקון העולם משמעו תיקון החינוך. בחרנו לעסוק בנושא עוד לפני פרסום נתוני מבחני ה-PISA לשנת 2025 בתחילת ספטמבר, אבל אי אפשר להתעלם מהם היום. המבחנים מצביעים על כך שהישגי תלמידי ישראל נמוכים מהממוצע הבינלאומי בשלושת התחומים – מדע, קריאה ומתמטיקה – והפער מול הממוצע העולמי התרחב משמעותית בין 2022 ל-2025. 29% מבני ה-15 בישראל כלל לא מגיעים לרמת הבסיס בשלושת התחומים, ואולי הנתון המשמעותי מכולם: רק 43% מהתלמידים מרגישים שבית הספר מכין אותם לחיים, לעומת כ-60% במדינות המפותחות.

דו”ח הפורום הכלכלי העולמי מ-2025 מצביע על הכישורים שיידרשו בשוק העבודה של 2030: חשיבה אנליטית, חוסן וגמישות, חשיבה מערכתית, יצירתיות, מנהיגות, אמפתיה, סקרנות ולמידה מתמדת. אלה לא רק “מיומנויות תעסוקתיות” – הם ארגז הכלים הבסיסי שכולנו זקוקים לו כדי לקרוא את המציאות, להתמודד איתה ולהשפיע עליה. ואנחנו בספק אם מערכת החינוך שלנו מעניקה אותם. לפי דוחות ה-OECD מערכת החינוך בישראל חריגה בריכוזיות שלה, וקיים בה מחסור חמור במורים. לפי מחקר חדש של מוסד שורש, מורים בישראל אף מקבלים ציונים נמוכים יחסית במבחני כישורים של הארגון. במקביל, המציאות משתנה בכל העולם, ובישראל ביתר שאת: בינה מלאכותית שמשנה את תפקיד האדם במערכת, נסיגה דמוקרטית, דיסאינפורמציה, אי-שוויון, קיטוב ומצב חירום מתמשך. כל אלה דורשים ארגז כלים שונה לחלוטין ממה שרוב מערכות החינוך תוכננו ללמד, ומערכת החינוך הישראלית אינה ערוכה מספיק לכך”.

מי המרצים והמרצות שישתתפו ביום העיון?
“בנינו את היום מתוך הסתכלות ביקורתית על דו”ח הפורום הכלכלי העולמי. לא רצינו רק לצטט את הרשימה – חשיבה מערכתית, סקרנות, אמפתיה, חשיבה ביקורתית – אלא לשאול מה בעצם קורה במערכת החינוך הישראלית ביחס למיומנויות האלה, איפה הפער בין ההכרה במיומנות הרצויה לבין השטח, ומה אפשר לעשות.

היום בנוי כמסע לאורך כמה זוויות: שאלות מדידה – מה אנחנו מודדים היום וכמה מזה רלוונטי לכישורי העתיד; דמות הבוגר במערכת מפוצלת בין זרמים; כשירויות לדמוקרטיה וחשיבה ביקורתית; מטה-קוגניציה בעידן של מכונות – איך מלמדים לחשוב על החשיבה כשיש כלי שיכול ‘לחשוב’ בשבילך; וסיום בפאנל על יוזמות שכבר פורצות בשטח את הפרדיגמות הקיימות.

בין הדוברים והדוברות: ד”ר גל אלון, מנכ”ל הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך; פרופ’ יורם הרפז, מרצה לחינוך בבית ברל; יפעת בכור, מנכ”לית יוניסטרים ליזמות נוער; ד”ר מיכל טביביאן, מנכ”לית מרכז מנור למדיניות חינוך; ד”ר איריס פינטו, מנהלת המכון לחקר עתידים בחינוך, ועוד. רשימת הדוברים המלאה מופיעה בדף יום העיון”.

למי מיועד היום הזה?
“יום העיון מתבונן במערכת החינוך בפרספקטיבה מערכתית רחבה, שמחברת מדיניות חינוך לתמורות חברתיות, כלכלה ותעסוקה, טכנולוגיה, מדידה והערכה, חשיבה ביקורתית ואמון הציבור. לכן הוא מתאים לקהל מגוון: אנשי חברה אזרחית ומגזר ציבורי המתעניינים בדמוקרטיה ואמון ציבורי; אנשי חדשנות וטכנולוגיה שרוצים לחשוב על בינה מלאכותית במערכות מורכבות כשאלת מבנה ותרבות ולא רק כפתרון טכני; אנשי חינוך – מורים, מנהלות, חוקרים, פדגוגים, יזמים חינוכיים; אנשי מדידה, הערכה ואימפקט השואלים מה המדידה מפספסת; אנשי אמנות ועיצוב המתעניינים בתפקידם בפיתוח חשיבה ביקורתית; וסטודנטיות וסטודנטים סקרנים המעוניינים ליישם חשיבה מערכתית על מוסדות שקשה לשנות”.

איך היית מתארת את מצבה של מערכת החינוך בישראל מול האתגרים שעומדים בפניה?
“זו לא בעיה אחת שאפשר לתקן, אלא מכלול בעיות שמזינות זו את זו. הבעיה היסודית, שכל השאר נשענות עליה, היא שהמערכת לא ממש יודעת מה המטרה שלה.

חוק חינוך ממלכתי מ-1953 מגדיר למערכת 13 מטרות – מביסוס ידע דרך הנחלת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ועד חינוך לשירות משמעותי בצה”ל. מטרות חשובות, אבל לא תמיד מתיישבות זו עם זו, ולעיתים אף סותרות. זה בא לידי ביטוי כל יום בכיתה, כשמורה צריכה להחליט אם היעד שלה הוא ציון, ערך או זהות – והמערכת לא נותנת תשובה ברורה.

נבחן שני צירים בלבד. אם המטרה היא ידע ומיומנויות בסיסיות, מבחני PISA 2025 מראים שאנחנו לא עומדים במשימה: ישראל מתחת לממוצע הOECD- בשלושת התחומים, עם ירידה חדה, ו-29% מבני ה-15 שלא מגיעים לרמת הבסיס באף תחום. אם ניקח את מטרת ‘הנחלת עקרונות של מדינה יהודית ודמוקרטית’, נמצא קושי לא פחות גדול – שכן זרמים שלמים במערכת כלל לא מקבלים את הדואליות הזו כמובנת מאליה. בישראל פועלות למעשה ארבע מערכות חינוך נפרדות בסיילואים, וקשה לממש מטרה כזו במערכת הבנויה כך.

יש להוסיף שישראל היא אחת המערכות הריכוזיות בעולם – 69% מההחלטות מתקבלות ברמה הארצית, לעומת כ-34% בממוצע ב OECD- כך מקבלים מערכת שלא מסכימה עם עצמה על המטרה, ובנויה בצורה שמקשה עליה להתאים את עצמה מקומית כשאין הסכמה. כשמערכת לא יודעת מה המטרה שלה, קשה לצפות ממנה שתדע איך למדוד הצלחה, להכשיר מורים או להגיב לשינוי. במקום זה היא פשוט שורדת”.

האם את אופטימית לגבי היכולת של מערכת החינוך “לרדוף” אחרי קצב הטכנולוגיה, או שנדרש שינוי תפיסתי עמוק יותר?
“המסגור של ‘אופטימית מול לא-אופטימית’ מפספס את השאלה האמיתית. מרוץ אחר קצב הטכנולוגיה הוא מרוץ שאי אפשר לנצח בו – היא תמיד תשתנה מהר יותר מכל תוכנית לימודים או רגולציה. השאלה הנכונה היא לא מי מנצח במרוץ, אלא מה התפקיד של הבינה המלאכותית, מה התפקיד של האדם, ואיך שניהם יחד – לא אחד במקום השני – מעצבים מחדש את מה שאנחנו קוראים לו למידה.

יש משפט של דניאל שרייבר, ממייסדי למונייד, שנדבק לי: אנחנו לא לומדים כדי לדעת יותר מ- AI. אם ממשיכים למדוד הצלחה לפי כמות הידע שתלמיד מסוגל לשחזר, כבר הפסדנו – המכונה תמיד תנצח. אבל אם שואלים מה שווה לדעת, מתי לסמוך על תשובה ומתי להטיל בה ספק, ואיזו שאלה שווה לשאול מלכתחילה – זה תחום שבו הידע האנושי נשאר קריטי. אי אפשר לשאול שאלה טובה בפיזיקה בלי לדעת פיזיקה, ואי אפשר לזהות שחסר משהו בתשובה בלי להבין את ההקשר.

זה העיקרון שאני חוזרת אליו גם כשאני חושבת על שימוש אחראי בבינה מלאכותית: מומחיות קודמת להאצלת סמכויות. אפשר למסור למכונה רק משימה שאת מסוגלת לשפוט את התוצר שלה; אם אינך יכולה לזהות תשובה גרועה, זה הסימן שבמשימה הזו כדאי להעמיק ולא להאציל. הפילוסוף לוצ’אנו פלורידי קורא לזה ‘כתיבה מרחוק’ – הכותב כמעצב שמנחה את הכלי ושומר על השליטה היצירתית. לא סופר עם עט, אלא במאי עם צוות. וזה בדיוק השינוי שצריך לקרות במערכת החינוך: לא לשאול אם להכניס AI לכיתה, אלא איפה נמצאת ההכרעה ומי מחזיק בסמכות השיפוט – האדם או הכלי.

זה מוביל אותי לתפקיד החדש של החינוך: ללמד ‘human in the loop’ כדרך חיים – להכשיר אנשים שלוקחים חלק פעיל ומודע בכל תהליך שמעורבת בו מכונה, לא כמפקחים פסיביים אלא כמי שתוהים במה שווה לעסוק מלכתחילה. יש כאן הזדמנות אמיתית, אם המערכת תבין שהיא לא צריכה להתחרות עם המכונה על ידע, אלא ללמד את מה שהמכונה לא יכולה לעשות במקומנו: לקבוע מה שווה לדעת, איך לאתגר את הנחות המוצא שלה, מה שווה לשאול ומה שווה ליצור”.

מה היית רוצה שמשתתפי יום העיון ייקחו איתם הביתה?
“חשוב לי לתאם ציפיות: המשתתפים לא ייצאו עם תשובות סגורות, אלא עם כלים לשאול את השאלות הנכונות. מי שמצפה לפתרון אחד ומסודר – זה כנראה לא המקום. אבל מי שיוצא עם שפה, דילמות וכיוונים למה שצריך להשתנות – זה כבר הישג. ואני מקווה שהם ייקחו גם את התובנה שהשאלות האלה לא שייכות רק למי שעובד בתוך מערכת החינוך, אלא רלוונטיות לכולנו, בחברה ובמדינה”.

יום העיון “חינוך והשכלה בעידן משובש” יתקיים ביום שלישי ה-6 באוקטובר באוניברסיטת חיפה. לפרטים נוספים ולהרשמה לחצו כאן.