"העיתונות החדשה והביקורת השיפוטית": זוכה פרס יעקב בהט מטעם הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה

עיתונאים ועיתונאיות כבר לא עושים עבודה עיתונאית במובנה המסורתי. הם מזדהים פוליטית, מוחקים את הגבול בין ידיעה לדעה, ומגביהים את מעמדם הציבורי ברשתות החברתיות במקביל לעבודתם בבמה המסורתית: בעיתון או בערוץ. את השינויים הללו מכנה שגיב ברהום, שזכה בפרס יעקב בהט לספר העיון המקורי הטוב מטעם הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, “שינויים באקלים העיתונאי”. השינויים הללו, כך טוען מחבר הספר, מגדירים מחדש את העבודה העיתונאית, ובד בבד מגדירים מחדש את התפיסה הציבורית של העיתונות כמוסד דמוקרטי. בתגובה לכך מפתח המחבר טיעון המציע להגביר את רף האחריות המוטלת על העיתונות בפסיקת בית המשפט, ולהחיל עליה נורמות דווקניות יותר. הכלי ליישום הצעה זו, כך מציע הספר, הוא סיווג של עיתונאי כאישיות דו-מהותית: בעלת פנים פרטיות, מזה, אך כזו המחויבת לנורמות ציבוריות מזה.

התרומה של הספר מסתכמת בחשיבה מחודשת על תפקיד העיתונות בחברה דמוקרטית, ובגידור חלקו של המשפט הישראלי באיכות העיתונות ובהגשמת תכליותיה. הספר מנתח את נקודות התורפה בפועלה של העיתונות המודרנית ובעיקר בפועלם המודרני של עיתונאים ועיתונאיות. בתגובה הוא מציע דרך סדורה לתיקונן. בו בזמן, הוא מנגיש לנו שיח על זכויות, מעודד אותנו לחשוב על היתרונות והחסרונות לביקורת שיפוטית, ותובע מאיתנו לאתגר עצמנו בשאלה: האם העיתונות מגשימה את ייעודה? ובשאלה: האם, עקב כך, אנחנו מדברים ומקשיבים מספיק?

על המחבר
זהו ספר הביכורים של ברהום, בן 28 ותושב מושב גילת שבדרום. הוא דור ראשון להשכלה גבוהה, והצעיר מבין זוכי פרס בהט אי פעם. הספר צמח מתוך עבודת התזה שלו, אותה חיבר במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, בהנחיית פרופ’ עידו פורת וד”ר רונית דוניץ-קידר, ומתפרסם עתה כספר עיון מלא, הפונה הן לקהילייה האקדמית הן לקהל המשכיל הרחב – כדרכם של הספרים הזוכים בפרס בהט.

הבעיה המרכזית שמזהה הספר
בבסיס הספר עומדת תפיסה כפולה: העיתונות עצמה השתנתה – מבחינת אופן עבודתה, תוארי התפקיד הגמישים של יוצריה (כתב, פרשן, פובליציסט) ופלטפורמות הפרסום שהיא פועלת בהן – ובד בבד השתנתה הציפייה הציבורית ממנה. העיתונות כבר אינה עושה עבודה עיתונאית, ואילו הציבור כבר אינו מצפה בהכרח לצרוך את העבודה העיתונאית במובנה הקלאסי.

ברהום טוען שהמשפט לא עודכן בהתאם לשינויים בתחום העיתונות – בעבודה העיתונאית המודרנית ובתפיסתה המודרנית. לדבריו, הפסיקה הקיימת עדיין מתייחסת לעיתונאי בשתי דרכים שאינן הולמות עוד את המציאות: ביחסים שבינו לבין המעסיק (המו”ל), הביקורת השיפוטית רואה בעיתונאי כמו כל עובד במפעל – כלומר, המו”ל רשאי לפטר עיתונאים כמעט ללא הגבלה ואף להכתיב להם מה לסקר; ואילו ביחסים שבינו לבין הציבור, הפסיקה משחררת את העיתונאי מאחריות, בעיקר באמצעות מה שמכונה “הגנת העיתונות האחראית” – הלכה שלמרות שמה, לטענת המחבר אינה תובעת מהעיתונאי אחריות מוגברת, אלא להפך: משמשת כדי לפטור אותו ממנה.

הפתרון המוצע: סיווג דואלי של עיתונאים ועיתונאיות
הספר קורא לשינוי משפטי מרכזי: סיווגם הפרסונלי של עיתונאים ועיתונאיות כ”אישיויות דו-מהותיות”. הסיווג מקדם תפיסה חדשה של העיתונאי במשפט, וקורא לראות בו ישות משפטית מורכבת – לא רק אדם פרטי הפועל לטובתו שלו, אלא גם ישות ציבורית הפועלת לטובת הציבור בכללותו. בפועל, המשמעות של הסיווג היא כפולה: מצד אחד, להגביל את יכולתו של המו”ל לפטר עיתונאים או להתערב בעבודתם העיתונאית מכל נימוק; ומצד שני, להחיל על העיתונאים עצמם, במינונים שונים, נורמות השאובות מהמשפט הציבורי, שיחייבו אותם באחריות מוגברת כלפי הציבור.

הטיעון המתנגד: חופש הביטוי
ברהום אינו מתעלם מהטיעון המרכזי שעלול לעמוד נגד הצעתו – החשש שהטלת אחריות מוגברת על עיתונאים דווקא תצנן את חופש הביטוי אשר בשמו העיתונות פועלת ושעליו היא שואפת להגן. מעניין לציין שבהקדמה של הספר, שחיבר נשיא מועצת העיתונות והתקשורת בישראל, פרופ’ חנן מלצר, זה מציג את הטיעון המתנגד האמור – ובכך למעשה נפתח הספר בביקורת על הצעתו המרכזית, עימה הוא מתמודד באריכות.

המחבר ער לטיעון המתנגד, ומכיר בכך שכל שינוי במעמדה המשפטי של העיתונות, כמו גם שינוי במעמדו המשפטי של העיתונאי כאינדיבידואל, עלולים להיתקל בהתנגדות שמקורה בחשש לאפקט מצנן בשיח הציבורי. עם זאת, הספר מראה כיצד ההפך הוא הנכון: לפי עמדתו, בעידן שבו העיתונות כבר אינה הולמת את הגדרתה, משנה את צורתה המוכרת, משילה את דרכי פועלה הבסיסיות ומתחרה מול פלטפורמות ללא רסן, רק הכפפתה לכללים ברורים תשמר את מעמדה כ”מבוגר האחראי” של השיח הציבורי – ותמנע ממנה להיכחד כמוסד דמוקרטי בעידן המודרני.

פרט לכך, הספר מתמודד עם טיעונים מתנגדים אחרים: הוא מראה מדוע אין להסתפק באתיקה העיתונאית כדי להבטיח ודאות בעידן של “פוסט אמת”; מדוע הביקורת השיפוטית אמורה להתמקד בעיתונאי, כאישיות, ולא בתאגיד העיתונאי, כארגון; ומדוע הביקורת השיפוטית – להבדיל מחקיקה, אשר אינה מאופיינת בגמישות ושקשה לשים מבטח במניעיה – היא המכשיר הטוב ביותר להשיב את “תו התקן” הנדרש בעיתונות, ובכך לשפר את טיבו ותכליתו של השיח הציבורי במובן הרחב.

מקרה הבוחן: הפרשה שסיכלה מינוי מנכ”לית לחדשות 13
הספר עוגן במקרה קונקרטי ועדכני: פרשת מינויה של מנכ”לית לחברת החדשות של ערוץ 13, מינוי שבסופו של דבר סוכל לאחר מאבק משפטי, תקשורתי וארגוני שניהלו העיתונאים בחברה נגד המינוי. ברהום מנתח את העתירה המשפטית שהוגשה נגד המינוי, לצד המאבק הציבורי של העיתונאים בחברה, ורואה בפרשה המחשה חיה לשינויים באקלים העיתונאי.

למי מיועד הספר?
הספר פונה למשפטנים, לעיתונאים ולציבור הרחב. הוא מבקש את עמו מבחינה תוכנית ומבחינה סגנונית: כל המעוניין אמור למצוא בו תועלת – בין שיש לו השכלה משפטית בין לאו. כל אחד ואחת מסוגלים לחוות דעה עליו.

מבחינה תוכנית, נושאו נמצא כיום בלב ליבה של מדורת השבט. עיצוב הביקורת השיפוטית על ישויות שהורתן במשפט הפרטי, ובכללן עיתונאים ועיתונאיות, עולה תדיר בשיח העכשווי. בד בבד, מיהותם, תפקידם ופועלם הראויים של עיתונאים ועיתונאיות בחברה דמוקרטית אינם בקונצנזוס, כל שכן למן עליית קרנן של הרשתות החברתיות המהוות את כיכר העיר החדשה. מבחינה סגנונית, הספר מותאם לקהל הרחב, ואינו מצריך היכרות מוקדמת עם נושאו הספציפי או עם עולם המשפט. התובנות מוצגות בשפה פשוטה ונגישה, כך שכל אחד – גם מי שאינו מתמצא בתחום – יכול להפנים אותן ולהביע את דעתו בעניינן. למעשה – הספר מיועד לכולנו. כולנו נסמכים על העיתונות. השיח הציבורי (עדיין) מתקיים באמצעותה. וזה מה שהספר מבקש להשיג: עיתונות מקצועית שתשמר שיח ציבורי איכותי, יעיל וּמקרב.

“העיתונות החדשה והביקורת השיפוטית: סיווג דואלי של עיתונאים ועיתונאיות” מאת שגיב ברהום, זוכה פרס יעקב בהט של אוניברסיטת חיפה לספר העיון המקורי הטוב.