על חוף הסליחה: כשלא מצליחים לבקש, אפשר לתת

מאת: פרופ’ דנה אמיר, ראש מחלקה למקצועות הטיפול, ביה”ס לטיפול, ייעוץ והתפתחות האדם, אוניברסיטת חיפה

לפני שנים, כשבני הבכור היה כבן ארבע, נכנסתי לגן הילדים כדי לקחתו הביתה ומצאתיו מַפְנֶה את גבו לחברו הטוב, כשהגננת ניצבת, אובדת עצות, ביניהם. רגע לפני כן רבו, והגננת, כך הסבירה לי, לא הצליחה לגרום לאף אחד מהם לבקש סליחה מן האחר. השעה מאוחרת, אמו של הילד האחר זועפת, וצריך לנעול את הגן. מה עושים? התבוננה בי הגננת בייאוש. קשה לבקש סליחה. מה באמת עושים? הצעתי שבמקום לבקש סליחה – יתנו סליחה: כל אחד מהם יגיד לאחר – “סלחתי”. אולי אחרי שיתנו סליחה יוכלו גם לבקש אותה. כך היה.

ז’ק דרידה, בספרו “מתת מוות”, כותב: “לעולם איננו מבקשים סליחה אלא על הבלתי סליח” (עמ’ 134). במילים אחרות, על מעשה שניתן לסלוח עליו אין צורך בסליחה. סליחה היא תמיד סליחה רדיקלית, סליחה החורגת, מעצם מהותה, מן השאלה האם מעשה כזה או אחר הוא נסלח. אדרבא. היא נדרשת, או מקבלת משמעות, רק במקום שבו היא למעשה בלתי אפשרית. היא איננה אירוע “כלכלי” של “תן וקח”, וגם לא אירוע התובע תנאים אובייקטיביים מסוימים כדי שיתממש. סליחה היא ההיפך מזה: היא אירוע החורג משפת המשא ומתן ולכן אירוע שאיננו נתון למשא ומתן.

מה שדרידה מנסה לומר הוא שלצד הרצף הרגיל של בקשת סליחה והענקת סליחה – רצף שלא פעם הופך מכני ותועלתני – ישנה גם סליחה מדרגה גבוהה יותר, סליחה שמה שמניע אותה איננו שום סוג של משא ומתן. לא צריך לבקש אותה כדי לקבל אותה, ובמובן מסוים ועמוק היא איננה התוצאה (למשל תוצאה של בקשת סליחה מצד הפוגע) אלא הסיבה: היא איננה ניתנת משום שביקשו אותה, אלא להיפך: דווקא הנכונות הבלתי מותנית לתת אותה עשויה לאפשר לפוגע לבקש אותה. אחד הטקסטים המכוננים בהקשר הזה הוא הטקסט “השמים שבתוכי”: יומנה של אתי הילסום, צעירה בת 27, בין השנים 1941-1943 באמסטרדם.

“ביום רביעי, מוקדם בבוקר, עמדנו בבניין הגסטפו עם קבוצה גדולה של אנשים, ובאותו הרגע היו עובדות החיים של כולנו דומות. כולנו נמצאנו באותו החדר, גם הגברים שמאחורי השולחן וגם הנחקרים. מה שאפיין את חיי כל אחד מאיתנו היה היחס הנפשי לאותם חיים. למן הרגע הראשון שמתי לב לבחור ששוטט בחדר הלוך ושוב, על פניו הבעה גלויה של חוסר שביעות רצון והוא נראה רדוף ומעונה. הוא חיפש לעצמו תירוצים כדי לצעוק על היהודים המסכנים האלה […]. בעיני היה ראוי לרחמים יותר ממי שצעק עליהם […]” (עמ’ 67).

זו דוגמא אחת מיני רבות לסוג ההתייצבות של הילסום לאורך דפי היומן הזה: החדר, כפי שהיא תופסת אותו, הוא חדר המשותף לכל יושביו, ללא קשר לשאלה באיזה צד של שולחן החקירות הם יושבים, ולכן האחריות למה שמתרחש בו היא אחריות שהם חולקים אלה עם אלה.

“האשמה היא רק בשיטה שמשתמשת באנשים כאלה”, היא כותבת בהמשך, “ואם מדובר על חיסול, אז צריך לחסל את הרע שבאדם, ולא את האדם עצמו. […] מה שמפחיד הוא, ששיטות יכולות לצאת מכוח שליטתו של האדם ולשלוט בו בכוח שטני, במעצבי השיטה ובקורבנותיה כאחת. כמו שבניינים גבוהים, אשר בנו בני אדם במו ידיהם, עולים ומתנשאים מעלינו ועלולים להתמוטט עלינו ולקבור אותנו מתחתם” (עמ’ 68).

הסירוב העקבי של אתי הילסום לעמדת הקורבן איננו מבוסס על הכחשת הסבל. הוא מבוסס על המרה של הדיכוטומיה של התוקפן והקורבן במושג של אחריות אנושית שהממוקמים משני צידי המתרס שותפים לה. איש אינו חסין, לא מפני האפשרות לספוג סבל ולא מפני האפשרות לגרום סבל. ולכן הנסלח איננו המעשה, ואף לא האדם היחיד, אלא האנושיות עצמה כפי שהיא מגולמת ביחידים ובמעשיהם.

האופק של הסליחה על הבלתי סליח איננו האדם הממשי או הפעולה הקונקרטית שהוא מבצע, אלא האנושיות עצמה, שאותה יש לרפא מחולייה. והדרך היחידה לרפא את האנושיות מחולייה היא עמדת המוצא הנכונה לסלוח לה עליהם. זו עמדת מוצא הנכונה לסלוח לא משום שחוליי האנושות עצמם ראויים לסליחה – אלא משום שהיכולת לסלוח היא אולי הנוגדן היחיד שהרוח האנושית יכולה להעמיד כנגד הבלתי סליח באשר הוא.

האופק של הסליחה על הבלתי סליח איננו האדם הממשי או הפעולה הקונקרטית שהוא מבצע, אלא האנושיות עצמה, שאותה יש לרפא מחולייה. והדרך היחידה לרפא את האנושיות מחולייה היא לאמץ עמדת מוצא של סליחה – לא משום שחוליי האנושות עצמם ראויים לה, אלא משום שהיכולת לסלוח היא אולי הנוגדן היחיד שהרוח האנושית יכולה להעמיד כנגד הבלתי סליח באשר הוא.

נחזור לגן הילדים. מה שארע שם גילם, אינטואיטיבית, בבלי דעת, משהו מן הרעיונות שהובאו כאן. הפתרון שחילץ את הילדים מן המבוך היה הוויתור על ההודאה באשמה ובקשת הסליחה (המשא ומתן שדרידה מדבר עליו) לטובת האפשרות של סליחה כעמדת מוצא בלתי מותנית. מתוך עמדת המוצא הזו יכול היה כל אחד מהם להעניק את הסליחה שהיה זקוק לה, הסליחה שאולי לא העז לבקש, ומתוך כך – גם לזכות בה. אני מאחלת לכולנו את האפשרות הזו, שברוחה של אתי הילסום אפשר לנסחה כחופש להעניק דווקא את מה שאנחנו זקוקים לו יותר מכל, ומתוך כך להשיב את עצמנו לעצמנו.