הודעה לעיתונות: מחקר באוניברסיטת חיפה: בנות ובני נוער שפונו מבתיהם במהלך מלחמת "חרבות ברזל" דיווחו על דיכאון ולחץ יותר מבני גילם שלא פונו
המחקר השווה בין בנות ובני נוער שפונו מבתיהם במלחמת “חרבות ברזל” ובין בנות ובני גילם שלא פונו, ומצא כי קשיים בוויסות רגשות ובהתמודדות עם אי וודאות עשויים להסביר את המצוקה הגבוהה יותר בקרב המפונים
במחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה, ופורסם בכתב העת European Journal of Psychotraumatology, נמצא כי בנות ובני נוער שפונו מבתיהם במהלך מלחמת “חרבות ברזל” דיווחו על רמות גבוהות יותר של דיכאון ולחץ לעומת בנות ובני גילם שלא פונו, אף ששתי הקבוצות חיו תחת איום ביטחוני מתמשך. בקרב המפונים נמצאו בממוצע רמות גבוהות ביותר מהנורמה של דיכאון ולחץ, לעומת רמות גבוהות מהנורמה בקרב בנות ובני הנוער שנותרו בבתיהם. “ההשוואה בין שתי קבוצות שחוו את אותה מלחמה מאפשרת לראות כי הפינוי עצמו קשור למצוקה רגשית נוספת. הפינוי אומנם מרחיק בני נוער מהסכנה המיידית, אך נראה כי עזיבת הבית, אובדן השגרה וחוסר הוודאות קשורים לרמות גבוהות יותר של דיכאון ולחץ”, אמר פרופ’ נעם ויינבך מאוניברסיטת חיפה, מעורכי המחקר.
במהלך מלחמת “חרבות ברזל” פונו אלפי בנות ובני נוער מיישובים בצפון הארץ ובעוטף עזה. הפינוי הרחיק אותם מאזורי הסכנה, אך גם חייב אותם לעזוב את הבית, את השגרה ולעיתים את הקהילה שבה חיו, לתקופה שלא היה ברור מתי תסתיים. במחקרים על עקירה בעקבות מלחמה קשה בדרך כלל לבודד את השפעת הפינוי עצמו, משום שהוא מלווה לעיתים בשינויים נוספים כמו מעבר למדינה אחרת, עוני, הפרדה מהמשפחה או פגיעה בגישה לחינוך ולשירותי בריאות. לדברי החוקרים, זהו המחקר הראשון שהשווה את מצבם הרגשי של בנות ובני נוער שפונו ושל נוער שלא פונה במהלך מלחמה פעילה, תחת תנאים דומים של חשיפה לאיום ביטחוני וכאשר הקבוצות בעלות מאפיינים דמוגרפיים דומים. במחקר הנוכחי ביקשו ד”ר אור סגל, הדס חברון ופרופ’ ויינבך מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, לבדוק האם לפינוי מהבית יש קשר למצוקה רגשית נוספת בקרב בני נוער, מעבר להשפעת החיים תחת איום מלחמה, וכן לבחון את הקשר בין המצוקה לבין קשיים בוויסות רגשות ובהתמודדות עם אי־ודאות.
במחקר השתתפו 198 בנות ובני נוער ישראלים בני 18-14, שנבדקו בחודשים פברואר-מאי 2024, ארבעה עד שמונה חודשים לאחר פרוץ מלחמת “חרבות ברזל”. מחציתם פונו עם משפחותיהם מיישובים הסמוכים לגבול רצועת עזה ולגבול הצפון, ומחציתם התגוררו מחוץ לאזורי הפינוי אך נחשפו גם הם לאיומי ירי וללחימה. שתי הקבוצות היו דומות במאפיינים מרכזיים, ובהם גיל, מגדר, מצב חברתי־כלכלי ומידת התמיכה החברתית. המשתתפים מילאו שאלונים מקוונים שבחנו תסמיני דיכאון, חרדה ולחץ, קשיים בוויסות רגשות וקושי להתמודד עם אי־ודאות.
מתוצאות המחקר עולה כי כל המתבגרים במחקר סבלו מרמות גבוהות מהנורמה של דיכאון, חרדה ולחץ. הפער במצוקה הרגשית בין הקבוצות התבטא בעיקר ברמות גבוהות יותר של דיכאון ולחץ בקרב בני הנוער שפונו, בעוד שברמות החרדה לא נמצא הבדל מובהק בין הקבוצות. עוד נמצא במחקר, כי המפונים התקשו יותר בוויסות רגשות ובהתמודדות עם אי וודאות. ככל שהקשיים האלה היו חמורים יותר, כך הייתה גם המצוקה הרגשית גבוהה יותר. לדברי החוקרים, הקושי בוויסות רגשות ובהתמודדות אי־ודאות עשוי להסביר את הקשר בין הפינוי לבין המצוקה הרגשית, אך המחקר אינו מאפשר לקבוע קשר סיבתי. “ממצאי המחקר מצביעים על כך שהמענה לבני נוער מפונים צריך להתמקד לא רק בתסמיני הדיכאון והלחץ, אלא גם ביכולת להתמודד עם רגשות קשים ועם חוסר ודאות מתמשך. אלה עשויים להיות מוקדים מרכזיים לסיוע רגשי בתקופת הפינוי ולאחריה״, אמרו החוקרים.