הודעה לעיתונות: מחקר חדש של אוניברסיטת חיפה מראה איך המדינה נעלמה במלחמה, והעובדים הסוציאליים נשאבו ל"התנדבות כפויה" על חשבון זמנם ומשאביהם האישיים
המחקר חושף כיצד מחסור קיצוני בתקציבים ובכוח אדם אילץ וממשיך לאלץ את העובדים הסוציאליים לעבוד סביב השעון, לתרום ימי חופשה, ולהעניק שירותים חיוניים ללא שכר: “הלחץ המערכתי והמוסרי לא הותיר להם ברירה-זו לא התנדבות מרצון, זו כפייה מבנית”
חרף הצהרות הממשלה על הרחבת תקציבי הרווחה, עובדים סוציאליים בישראל מוצאים את עצמם במציאות בלתי אפשרית שבה הם נאלצים לספק שירותי רווחה קריטיים על חשבון זמנם, כספם ומשאביהם האישיים. מחקר חדש וראשון מסוגו שנערך באוניברסיטת חיפה ומתפרסם השבוע בכתב העת הבינלאומי היוקרתי Social Policy & Administration, משרטט את התרחבותו של השבר העמוק במערך השירותים החברתיים בישראל ומציג מושג תיאורטי ומעשי חדש: “התנדבות כפויה”.
המחקר, אותו הובילו ד”ר עינת לביא ודוקטורנטית המחקר עפרי גרינמן שלו מהחוג לשירותי אנוש באוניברסיטת חיפה, התבסס על מעקב אינטנסיבי ורציף במשך שנתיים, החל מתחילת מלחמת אוקטובר 2023. המחקר משלב ראיונות עומק ושיחות עם עשרות עובדים סוציאליים בקו הראשון וניתוח כתבות תקשורת ופוסטים ברשתות החברתיות, ומציג תמונה מדאיגה של השפעות ארוכות הטווח של המלחמה על עובדי השירותים החברתיים – החל מהשלבים הראשונים ועד למערכות המתמשכות בצפון וברחבי המדינה.
לדברי החוקרות, בעוד שבשגרה עובדים סוציאליים מתמודדים עם מחסור כרוני ופערים בין המדיניות לצרכי השטח, הרי שבזמן החירום הלאומי הממושך הפער הזה הפך לבלתי ניתן לגישור. המחקר מדגים כיצד בשלבים הראשונים של הלחימה נוצר “ואקום שלטוני”. עובדים סוציאליים מצאו את עצמם טסים על חשבונם או נוסעים שעות לבתי המלון של המפונים, משתמשים בימי החופשה הפרטיים שלהם, ועובדים 14 ו-16 שעות ביממה ללא כל תגמול, רק כדי להעניק מענה ראשוני לנפגעי הטראומה והטבח.
ד”ר לביא וגרינמן שלו מדגישות כי בניגוד לתפיסה הציבורית הרווחת הרואה בפעילות זו “התנדבות ערכית ורוחנית” גרידא, בפועל מדובר במנגנון כפייה מתוחכם. “התופעה שבה עו”סים נותנים מעבר להגדרת תפקידם אינה חדשה, אך לכל אורכה של המלחמה הנוכחית היא הגיעה לממדים חסרי תקדים שבהם המערכת פשוט נשענת על עבודת חינם של עובדיה כדי לא לקרוס”.
המחקר מזהה חמישה צירי לחץ מרכזיים שהופכים את ה”התנדבות” לחובה: לחץ פנימי-מוסרי, לחץ מצד ארגוני העובדים והאיגוד המקצועי, לחץ מצד המנהלים בארגונים, לחץ ישיר מהמפונים והמטופלים, ולחץ ציבורי חברתי רחב. “ההצטלבות של הלחצים הללו מוחקת את זכות הבחירה של העובד”, מסבירות החוקרות. “עובד סוציאלי לא יכול לסגור את הטלפון בערב או בסופ”ש כשמולו ניצב שורד מסיבת הנובה או משפחה מפונה מהצפון שנותרה ללא מענה בירוקרטי או נפשי חיוני. המערכת יודעת שהם לא יפנו עורף, ומנצלת זאת”.
ד”ר עינת לביא מסכמת את המחקר ואומרת: “אם המדינה לא תתעורר, לא תבצע ארגון מחדש של הגדרות התפקיד, ולא תתקצב באופן ריאלי משרות ותנאי שכר הולמים, קו ההגנה החברתי של ישראל פשוט יתפרק. לא מדובר על העתיד הרחוק אלא כבר על ההווה, וזה מצב חירום. הסתמכות על ‘התנדבות כפויה’ של כוח אדם שחוק אינה מדיניות חברתית – היא הפקרת העובדים והפקרת האזרחים כאחד”.
קראו עוד על המחקר בכתבה שפורסמה באתר מעריב