פרופ' ברוך עיטם מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה
בספר חדש: העיניים רואות הכל - אבל "אנחנו" לא

חשבתם פעם על כמה מעט אתם באמת זוכרים ממה שראיתם ברגע האחרון? לא מה שקרה אתמול – ממש הרגע. העיניים שלכם קולטות עולם עשיר בפרטים, צבעים, תנועה – אבל רוב זה נעלם עוד לפני שהספקתם “לדעת” שראיתם אותו. איך זה קורה? ולמה אנחנו בכלל לא מרגישים שמשהו חסר? פרופ’ ברוך עיטם מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה, יחד עם הדוקטורנט אריאל ברלינגר, יצאו ב-“Rich Experience and Sparse Awareness” ספר חדש שמנסה לענות בדיוק על השאלה הזו.

יש הבדל בין “חוויה” לבין “מודעות”? איך בכלל אפשר לדעת אם מישהו חווה משהו, אם הדרך היחידה לבדוק זה לשאול אותו מה הוא הרגיש?
“זו שאלת מיליון הדולר, שאנחנו בספר מתרחקים ממנה באלגנטיות, אבל אנסה בכל זאת לענות. נתחיל בזה שבספר, אנחנו מבחינים בין חוויה ללא הכרה לבין הכרה. בשני המקרים ישנה חוויה, אלא שבמקרה של הכרה החוויה הזו מצומצמת יותר בהיקפה – מדובר בחוויה של ‘דברים’, למשל בית עם חלונות ירוקים, תריסים אדומים ווילונות צהובים.

אחת התכונות המרכזיות של החוויה היא שהיא סובייקטיבית – חוויה של מישהו, ורק שלו. דמיינו שפיתחתם שיטה להקרין ישירות ממוח של אדם, על מסך ענק, את ‘מה שהוא חווה’. אבל האדם עצמו אומר לכם שמה שמופיע על המסך יפה – אבל הוא דווקא לא חווה את זה. מי צודק? הכלי האובייקטיבי או האדם? אנחנו, כחוקרים אמפיריים, מסתמכים על מה שהאדם אומר, כי הוא החיישן התקף ביותר לחוויה המודעת. אגב, גם תוקפה של כל שיטה מדעית אובייקטיבית מתקבל בסופו של דבר מקורלציה לדיווח של אנשים על חוויותיהם.

אבל כאן יש ‘אבל’ חשוב: אנחנו מבחינים בין מה שאדם ‘יודע לומר’ על החוויה שלו ובין חוויה ללא הכרה – וזה מחייב אותנו להיות יצירתיים כדי למדוד דווקא את החוויה שאין לה שם”.

אם המדע עד היום בדק בעיקר את מה שאנשים שמו לב אליו, ולא את החוויה המלאה – איך אפשר בעתיד לבדוק גם את השכבה העשירה יותר?
“כאמור, כאן אנחנו צריכים להיות יצירתיים, אבל לא יצירתיים מדי. קודם כול, אנחנו מתבססים על מה שידוע מניסויים של אחרים: כשמציגים לאנשים גירוי ויזואלי בתנאים נוחים – ממש מולם, לזמן ארוך יחסית, בלי הסחות דעת – אין סיבה שאדם לא יראה אותו. לכן, בניסויים שרוצים להראות גירוי ‘לא מודע’ לגמרי, צריך לעמול קשה מאוד. את הגירוי מציגים לזמן קצרצר, עד כמה עשרות אלפיות שנייה, ו’ממסכים’ אותו בגירויים חזקים לפני ואחרי.

שנית, אנחנו מתבססים על ניסויים מהמעבדה שלי, שמראים שגם בתנאים נוחים כאלה, בהם אין לנו סיבה טובה להניח שאדם לא רואה את הגירוי – כשחלק מהגירוי לא רלוונטי למה שהאדם עסוק בו כרגע – קל לגרום לו שלא לדעת לתאר את אותו חלק (למשל, מה היה צבעו).

כשמשלבים את שני הדברים – גירוי שאין שום דבר שמונע מלראות אותו, ובכל זאת חוסר ידע לגביו – ועדיין רואים שאנשים מתנהגים על פי מה שראו, זה לא ‘לא מודע’ במובן הישן. אלא אנשים חווים את הגירוי ללא הכרתו, כי הפעלת הידע תלויה ברלוונטיות שלו ברגע נתון – ובניסויים שלנו, הוא לא רלוונטי.

מי שזה מזכיר לו את ‘ניסוי הגורילה’ – לא בטעות: המחקר שלי התחיל כתגובה לסוג הזה של ניסויים, שאותם החל הפסיכולוג הגרמני-האמריקאי הגדול Ulric Neisser שנים רבות לפני ‘הגורילה’. ההבדל הוא שאצלנו התופעה מתקבלת כמעט בלי ‘עומס’ קוגניטיבי, בעוד שבניסויים כמו הגורילה נדרש עומס רב. אנו טוענים שמדובר בשתי תופעות שונות ושההבדל הזה עקרוני להבנת החוויה המודעת בכללותה. אצלנו מדובר בחוויה ללא הכרה, ואילו בניסויים מסוג “הגורילה” (בהם הנבדק נתון תחת עומס), כנראה קורה שם משהו נוסף – צמצום החוויה המודעת עצמה. דרך אגב, ישנם עוד סוגי “עיוורון קוגניטיבי”, אבל לשם כך תצטרכו לקרוא את הספר”.

אתה אומר שאולי גם בעלי חיים חווים דברים בצורה כלשהי. איפה, לדעתך, עובר הגבול – מי כן “חווה” ומי לא?
“אני לא באמת יכול לומר היכן עובר הגבול. המסגרת שאנחנו מציעים בספר מנמיכה במקצת את הסטטוס של החוויה המודעת. ‘הבעיה הקשה’ – איך בכלל נוצרת חוויה סובייקטיבית – נשארת תעלומה גמורה, אבל אנחנו טוענים שהפתרון הבסיסי – לייצג את העולם הפיזי באופן אנלוגי (כחוויה) – הוא כזה שלמשל, החזר של אורך גל מסוים ממקום מסוים בעולם מייצר אצל כל יצור חי (בעל סנסור מתאים), באופן די גנרי, חוויה של אדום הממופה ל’אותו מקום’. כלומר, החוויה או הפנומנולוגיה הן מנגנון בסיסי בהרבה מכפי שנהוג לחשוב עליו היום. ואילו ההכרה – הברירה וההעשרה של החוויה על ידי ידע ייחודי ודינמיקה אישית – היא (אולי) הייחודית לבני האדם, בעלי שפה סימבולית מפותחת בהרבה מיצורים אחרים.

אם אנחנו צודקים, ופתרון כזה הוא גם בסיסי וגם מוצלח, אין סיבה להניח שהוא לא צץ גם במוחות פשוטים בהרבה משלנו – ואולי אפילו ביצורים בעלי מערכות עצבים מבוזרות”.

אתה חושב שתרגול מדיטציה באמת יכול לגרום לנו לחוות דברים בצורה עשירה יותר, או שזו רק השוואה?
“עשיתי מעט מאוד מדיטציה בעצמי – אני אדם עם יותר מדי קוצים בתחת, וקצת נרתע, כחוקר לא כאדם, מטיפול בנושאים בעלי טעם ‘דתי’. אבל הקישור לפרקטיקות כמו מדיטציית זן – הניסיון להעלים את השיפוט, את מה שהם מכנים ה’עצמי’ ואנחנו היינו מכנים את השיום וההכרה, ולמוסס את הרלוונטיות של החוויות השונות – מתמפה יפה מדי למסגרת שלנו מכדי לא להצביע עליו. אחד הספרים הבודדים שקראתי (שוב ושוב) הוא ספרון קטן של סוזוקי, נזיר שהביא את הזן לארה”ב, בשם Zen Mind, Beginner’s Mind. מפתה היה לעשות את הקישור הזה”.

כתבת את הספר יחד עם אריאל, הדוקטורנט שלך מאוניברסיטת חיפה, בזמן שהותך כחוקר אורח ב-UBC. איך שיתוף הפעולה הזה עזר לגבש את הרעיונות המרכזיים בספר?
“את הספר כתבנו יחד – אריאל, שהיה אז בסוף שנה א’ של הדוקטורט שלו (וזה הישג מדהים!), ואני, כמה חודשים לפני שיצאתי לשבתון ב-UBC. הגשנו את הטיוטה כשבועיים לפני הנסיעה שלי. זו הייתה חוויה יוצאת דופן: אני שרטטתי את המסגרת ברמת הפרקים, אריאל כתב טיוטה ראשונה מלאה, והיא עברה שינויים דרמטיים במשך כמה חודשים אינטנסיביים. הספר הוא לחלוטין תוצר משותף – הוא לא היה דומה, ואולי לא היה מתקיים, אילו כתבתי אותו לבד. העובדה שאריאל היה שותף מלא בשלב כה מוקדם של הכשרתו היא לא פחות ממדהימה. כשהייתי ב’גילו’ האקדמי, לא הייתי קרוב לבשלות האינטלקטואלית שלו”.

כך או כך, בפעם הבאה שתביטו סביבכם ותרגישו שאתם “רואים הכל” – כדאי לזכור: העיניים אולי כן קולטות הכל. אבל ‘אתם’, כנראה, לא.