הודעה לעיתונות: האם מספיק להיות "גיי פרנדלי"?
התפקיד הקריטי של ידע מקצועי בעבודה עם נוער להטב"ק

בשנים האחרונות יותר ויותר אנשי מקצוע בתחומי הבריאות ובריאות הנפש מצהירים שהם תומכים בקהילה הגאה, מחזיקים בעמדות חיוביות כלפי להטב”ק ומאמינים בזכותם לקבל טיפול שוויוני ומכבד. אבל האם זה באמת מספיק? מחקר חדש שנערך בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה בהובלת פרופ’ עטרת גבירץ-מידן וד”ר רות ברקוביץ’ ובניהולה של עו”ס שיר מעוז מצביע על תשובה מורכבת יותר: עמדות חיוביות הן התחלה חשובה, אך ללא ידע מקצועי ספציפי על חייהם, צרכיהם ואתגריהם של בני ובנות נוער להטב”ק, קשה לתרגם את הכוונות הטובות לטיפול מיטיב בפועל.

הצורך בטיפול מיטיב עבור נוער להטב”ק אינו תיאורטי בלבד. מחקרים רבים מהעולם ומהארץ מראים כי בני ובנות נוער להטב”ק מתמודדים בשיעורים גבוהים יותר באופן משמעותי עם דיכאון, חרדה, מחשבות אובדניות, בדידות וקשיים נפשיים נוספים. לצד זאת, רבים מהם מדווחים על חשש מפנייה לטיפול נפשי ועל חוויות של אי-הבנה, שיפוטיות או חוסר ידע מצד אנשי מקצוע.

“אנחנו נוטים לחשוב שאם מטפל מחזיק בעמדות חיוביות כלפי הקהילה הגאה, זה בהכרח יתבטא בטיפול טוב יותר”, אומרת ד”ר רות ברקוביץ, ממובילות המחקר. “אבל המציאות מורכבת יותר. רצינו להבין מה בעצם מחבר בין עמדות חיוביות לבין התנהגות טיפולית מיטיבה בפועל”.

לצורך המחקר, אשר נערך במימון המכון הלאומי לחקר שירותי בריאות, השתתפו 318 אנשי מקצוע מתחומי בריאות הנפש, הרפואה ומקצועות הבריאות (עובדים ועובדות סוציאליות, פסיכולוגים.ות, רופאים.ות, אחים.ות, מטפלים.ות בהבעה ויצירה, מרפאות בעיסוק ועוד). כמחציתם עברו הכשרה ייעודית לעבודה רגישה ומיטיבה עם אוכלוסיות להטב”ק, וכמחציתם לא עברו הכשרה כזו.
החוקרות בחנו ארבעה מרכיבים מרכזיים: עמדות כלפי נוער להטב”ק, אמונות מקצועיות בנוגע לטיפול מיטיב, ידע מקצועי ספציפי על להטב”ק, והתנהגויות טיפוליות בפועל. בניגוד למחקרים קודמים שבדקו כל אחד מהמרכיבים בנפרד, המחקר הנוכחי השתמש בניתוח רשתות מתקדם המאפשר להבין כיצד כל המרכיבים הללו פועלים כמערכת אחת.

החוקרות מצאו שאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש שעברו הכשרה לעבודה עם נוער להט”ב הפגינו באופן עקבי ידע רחב יותר וגישות טיפוליות חיוביות יותר בהשוואה לאנשי מקצוע שלא עברו הכשרה כזו. הם דיווחו על אמונות חיוביות יותר כלפי טיפול מותאם ללהט”ב (4.57 לעומת 4.37 מתוך 5), ועל שימוש רב יותר בפרקטיקות טיפוליות מאששות (4.24 לעומת 4.02 מתוך 5). בנוסף, הם הביעו עמדות חיוביות יותר כלפי מיעוטים מגדריים (4.26 לעומת 4.09) וכלפי מיעוטים מיניים (4.28 לעומת 4.12). גם בתחום הידע נמצאו פערים ברורים: אנשי המקצוע שעברו הכשרה הפגינו ידע בסיסי רחב יותר (5.86 לעומת 5.28 מתוך 7), ידע מושגי גבוה יותר (1.93 לעומת 1.85 מתוך 2). ממצאים אלה מצביעים על כך שהכשרה ייעודית אינה משפיעה רק על עמדות, אלא גם משפרת את הידע המקצועי ואת הנכונות לספק טיפול נפשי מאשש ומותאם לבני ובנות נוער להט”ב.

בנוסף, הממצא המרכזי היה ברור: ידע מקצועי היווה את החוליה המקשרת בין עמדות חיוביות לבין התנהגות טיפולית מיטיבה. בקרב אנשי מקצוע שעברו הכשרה ייעודית בנושא להטב”ק, הידע המקצועי היה הגורם שחיבר בין האמונות והעמדות לבין היכולת ליישם בפועל טיפול מיטיב. לעומת זאת, בקרב אנשי מקצוע שלא עברו הכשרה, הקשר בין הידע לבין ההתנהגות המקצועית היה חלש יותר.

“מצאנו שידע מקצועי בנוגע לעבודה עם נוער להטב”ק הוא הרבה יותר מעוד משתנה ברשימה”, מסבירה פרופ’ עטרת גבירץ-מידן, שהובילה את המחקר יחד עם ד”ר ברקוביץ. “הוא למעשה המנגנון שמאפשר למטפלים לתרגם רצון טוב ועמדות חיוביות לפרקטיקה מקצועית מיטיבה”.

המשמעות היא שלא מספיק שמטפל או מטפלת יהיו פתוחים ומקבלים. כדי לספק טיפול איכותי ללהטב”ק, יש צורך בהיכרות עם מושגים מרכזיים הקשורים למגדר ולנטייה מינית, הבנה של תהליכי דחק מיעוטים, היכרות עם גורמי סיכון ייחודיים, וידע לגבי ההתמודדות של צעירים וצעירות להטב”קים במערכות החינוך, הבריאות והמשפחה.

מה בעצם קורה כשיש למטפל או למטפלת כוונות טובות, אבל חסר ידע מקצועי?

“פערי ידע עלולים לבוא לידי ביטוי בדרכים עדינות אך משמעותיות מאוד עבור בני ובנות נוער להטב”ק.” מסבירה עו”ס שיר מעוז מרכזת המחקר. “כך למשל, מטפל עשוי להחזיק בעמדות חיוביות כלפי הקהילה הגאה, אך להשתמש במונחים מיושנים או לא מדויקים שאינם תואמים את האופן שבו המטופל או המטופלת מגדירים את עצמם. עבור אנשי מקצוע הדבר עשוי להיראות כטעות שולית, אך עבור צעירים המתמודדים עם שאלות של זהות ושייכות, תחושת אי-ההבנה עלולה לפגוע באמון ובקשר הטיפולי. צריך להבין שפעמים רבות הנער או הנערה כבר מגיעים עם “מטען” של פגיעות קודמות שחוו בכל מני קשרים והקשרים בחיים שלהם למשל במסגרות החינוכיות, במשפחה, בסביבה הקרובה, במדיה החברתית. ככה באופן לא מכוון המטפלת עלולה להיות עוד גורם שנחווה כלא מבין, לא מתקף, או אפילו כזה שמנציח את הפגיעות שמתרחשות בחיי היום-יום שלהם”.

תחום נוסף שבו נמצא מחסור בידע הוא הבנת “דחק מיעוטים” – הלחץ המתמשך הנובע מחשיפה לסטיגמה, אפליה, דחייה או חשש מדחייה בשל נטייה מינית או זהות מגדרית. “ללא היכרות עם מושג זה, מטפלים עלולים לפרש קשיים נפשיים של נוער להטב”ק כבעיה אישית בלבד, מבלי להבין את ההקשר החברתי הרחב שבו הם מתפתחים”, מסבירה עו”ס שיר.

“פערי ידע אינם בהכרח תוצאה של עמדות שליליות”, מדגישה ד”ר רות ברקוביץ. “לעיתים מדובר באנשי מקצוע בעלי כוונות מצוינות שפשוט לא קיבלו הכשרה מספקת. בדיוק בגלל זה הכשרה מקצועית היא כל כך חשובה”.

המחקר נשען על פרויקט רחב יותר, אשר פורסם בכתב העת Journal of Homosexuality, שבמסגרתו פיתחו החוקרות גם כלי חדש להערכת ידע מקצועי של אנשי טיפול ואנשי בריאות בנושא להטב”ק. הכלי, שנקרא Sexual and Gender Minority-Knowledge, נבנה מתוך הבנה שקיים מחסור בכלים אובייקטיביים למדידת ידע ספציפי של אנשי מקצוע אודות נוער להטב”ק. מרבית השאלונים שהיו קיימים עד היום להערכת כשירות של מטפלים התמקדו בעמדות, בתחושות או בהערכה עצמית של אנשי מקצוע לגבי רמת הידע שלהם. בפועל, כמעט שלא היו כלים שבדקו מה אנשי מקצוע באמת יודעים על נוער להטב”ק.

החוקרות פיתחו שאלון חדש המבוסס על ידע עובדתי ומקצועי בתחומים שונים, ובהם מושגים בסיסיים הקשורים לנטייה מינית, לזהות מגדרית ולהתאמה מגדרית, היכרות עם מונחים עדכניים, הבנה של דחק שנחווה על ידי מיעוטים מיניים ומגדריים, והיכרות עם סוגיות קליניות, חוקיות ומערכתיות הרלוונטיות לנוער להטב”ק.

“היכולת למדוד ידע היא קריטית”, אומרת פרופ’ גבירץ-מידן. “אם אנחנו רוצים לשפר הכשרות מקצועיות, אנחנו צריכים קודם כל לדעת אילו פערי ידע קיימים ואילו תחומים דורשים חיזוק”. לדברי החוקרות, לממצאים יש השלכות ישירות על הכשרת פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, יועצים חינוכיים, רופאים ואנשי מקצוע נוספים העובדים עם בני נוער. “בעולם שבו יותר ויותר אנשי מקצוע מביעים תמיכה בקהילה הגאה, אסור לנו לעצור ברמת הכוונות הטובות”, מסכמת ד”ר ברקוביץ. “המסר המרכזי של המחקר הוא שטיפול מיטיב דורש גם ידע. כדי שנוער להטב”ק יקבל את הטיפול שמגיע לו, עלינו להשקיע בהכשרה מקצועית מבוססת ידע, עדכנית ומעמיקה”.

קראו עוד על המחקר בכתבה שפורסמה באתר הארץ