"הגשר בין ידע למציאות": שיחה עם ד"ר יעל ענב
על הגיל הרך בעידן של אי-ודאות
בין תיאוריה לפרקטיקה, גם תחום גיל הרך נמצא בשאלה המתמדת: איך הופכים ידע מחקרי עשיר לעבודה אמיתית עם ילדים ומשפחות? שוחחנו עם ד”ר יעל ענב, ראש התוכנית הרב-תחומית לחינוך והתפתחות בגיל הרך בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, על ידע שנפגש בשטח עם מציאות עמוסה, משפחות במצוקה ומערכות מוגבלות במשאבים.
“הפער הגדול ביותר אינו בהיעדר ידע”, אומרת ד”ר ענב, “אנחנו יודעים היום הרבה מאוד -על התקשרות, ויסות רגשי, טראומה, משחק, מנטליזציה והתפתחות מוחית בגיל הרך. הבעיה היא הקושי לתרגם את הידע המורכב הזה לעבודה יומיומית בשטח”. אנשי המקצוע בשדה פוגשים מציאות עמוסה: משפחות במצוקה, מערכות מוגבלות בזמן ובמשאבים. “האתגר המרכזי הוא לבנות גשרים”, היא מסבירה. “איך הופכים תיאוריה לשפה, לכלים, להתבוננות – וליכולת להיות עם ילד ומשפחה ברגעים המורכבים ביותר”.
מדוע בחרתם במודל רב-תחומי לתוכנית הלימוד שלכם?
“הגיל הרך הוא מטבעו תחום רב-תחומי. ילד צעיר אינו מגיע אלינו רק עם שפה, רק עם רגש, רק עם משפחה או רק עם גוף. הכול מחובר. לכן תוכנית שמכשירה אנשי מקצוע לגיל הרך חייבת להחזיק יחד התפתחות, חינוך, טיפול, משפחה, קהילה ומדיניות. מודל חד-תחומי עלול לראות רק חלק מהילד. המודל הרב-תחומי מאפשר לראות את הילד בתוך הקשריו: בתוך המשפחה, המסגרת החינוכית, הקהילה והתרבות. זה מאפשר לאנשי המקצוע לחשוב רחב יותר, לעבוד בשיתוף פעולה, ולבנות מענים מדויקים יותר”.
לאן הולכים בוגרי התוכנית?
“בוגרי התוכנית משתלבים במגוון רחב של תפקידים בשדה הגיל הרך. אפשר למצוא אותם במסגרות חינוכיות, במרכזים לגיל הרך, בשירותים טיפוליים והתפתחותיים, ברשויות מקומיות, בעמותות, בתוכניות התערבות, בהדרכת צוותים ובהובלת פרויקטים קהילתיים. חלקם ממשיכים למחקר או ללימודים מתקדמים, וחלקם הופכים לדמויות מפתח שמחברות בין מערכות חינוך, רווחה, בריאות והתפתחות הילד. כמו כן התוכנית נותנת הסמכה להדרכה פדגוגית של צוותים חינוכיים בגילאי לידה עד שלוש באישור משרד החינוך”.
מה תפקידם של אנשי החינוך וההתפתחות בגיל הרך בתקופה כזו?
“בשנה האחרונה ראינו עד כמה ילדים צעירים חווים את המציאות דרך המבוגרים שסביבם. הם אולי לא תמיד מבינים את כל הפרטים, אבל הם מרגישים פחד, מתח, היעדר שגרה ושינויים בקשר. לכן לאנשי המקצוע בגיל הרך יש תפקיד קריטי: להיות עוגן של יציבות, רציפות ומשמעות. הם לא צריכים ‘לטפל בטראומה’ במובן הצר, אבל הם כן צריכים לדעת לזהות מצוקה, להחזיק שגרה מיטיבה, לתמוך בהורים, לאפשר משחק, וליצור סביבה שבה הילד מרגיש שיש מבוגר שרואה אותו ומבין אותו”.
האם המחקר שינה את הבנתנו לגבי טראומה ואי-ודאות בילדים צעירים?
“בהחלט. בעבר נטו לחשוב שילדים צעירים ‘לא זוכרים’ או ‘לא מבינים’, ולכן אולי פחות מושפעים. היום אנחנו יודעים שזה לא נכון. ילדים צעירים מושפעים מאוד מטראומה, מאי-ודאות ומערעור של השגרה, גם אם הם לא מבטאים זאת במילים. אבל המחקר גם מלמד אותנו משהו מאוד חשוב ומעורר תקווה: הקשר עם המבוגר המטפל הוא גורם מגן מרכזי. המשמעות המעשית היא שלא מספיק להתמקד בילד בלבד. צריך לעבוד עם ההורים, עם הצוותים ועם הסביבה כולה, ולחזק את היכולת של המבוגרים להיות נוכחים, מווסתים ורפלקטיביים עבור הילדים”.