הכנס הראשון של בית הספר לאמנויות, תרבות ופרשנות:
בין אין-אונים לאפשרות

בימים ד’–ה’, 24–25 ביוני, יתקיים במשכן לאמנויות הכנס השנתי הראשון של בית הספר לאמנויות, תרבות ופרשנות באוניברסיטת חיפה. מאחורי הכנס עומדים שלושה חוקרים ממחלקות שונות: ד”ר גיל פישהוף מתולדות האמנות, ד”ר טליה הופמן מאמנות יצירה, וד”ר אייל בסן מספרות עברית והשוואתית. שוחחנו איתם על הרעיון שמאחורי הכנס, על הנושא שבחרו, ועל השאלה הגדולה שמרחפת מעל כולם: מה בכלל אפשר לעשות?

למה כנס, ולמה עכשיו?
נקודת המוצא פשוטה: בית הספר לאמנויות מאגד תחת קורת גג אחת מחלקות שונות מאוד, אבל הן לא תמיד מדברות זו עם זו. ד”ר בסן מסביר: “חלק מרכזי בחזון ביה”ס לאמנויות, תרבות ופרשנות הוא יצירת מפגש מפרה בין חוקרים וחוקרות מתחומי האמנויות השונים ומדיסציפלינות שונות, ובין חוקרים וחוקרות לאמנים ואמניות. זוהי הסיבה שבית הספר מאגד בתוכו את המחלקות לאמנות יצירה, מוסיקה, תיאטרון ופרפורמנס, תולדות האמנות, ספרות עברית והשוואתית, אנתרופולוגיה, התוכנית ללימודי תרבות, התוכנית ללימודי נשים ומגדר והתוכנית הבינתחומית לתואר שני בתרבות הקולנוע”.

ביסוד הכנס, הוא מוסיף, עומדת הרצון ליצור “במה קבועה שתעודד מפגש כזה ותזמין שיח מפרה, כל שנה סביב נושא אחר”. הכנס שואף לבסס גישה רב-תחומית המשלבת מחקר תיאורטי עם עשייה מעשית, וכולל לכן לא רק הרצאות אלא גם סדנאות אמן וביקור מודרך בתערוכת בוגרי התואר השני.

א/עין ע/אונים — נושא שאפשר לקרוא בשתי דרכים
הנושא שנבחר לכנס הראשון הוא א/עין ע/אונים. ד”ר הופמן מסבירה את הרקע לבחירה: “נדמה שבשנים האחרונות במיוחד תחושת אין אונים אופפת את חיינו. השחיתות פושה, העוולות המוסריות נערמות, אמות המידה נשחקות, והכוחות ההיסטוריים המעצבים את הרגע הזה, כאן ובעולם, ממשיכים בשלהם, אדישים לקולות של התנגדות ומחאה”.

מתוך התחושה הזו בדיוק צמח הנושא. ההחלפה בין ע’ לא’ יוצרת שתי קריאות שונות של אותה שאלה – בין “נו, מה כבר אפשר לעשות… כאמירה הנאמרת בטון שקט, מובס, מעין משיכת כתפיים של השלמה עם המצב הקיים, לבין “מה אפשר לעשות?” כתהייה חקרנית אודות אפשרויות הפעולה הזמינות עבור הסובייקטים של הזמן הזה.” הכנס מאפשר, לדבריה, “לחשוב באופן ביקורתי, מעניין ומעורר, על אופק אפשרויות העשייה שלנו כיום – האינטלקטואלית, התרבותית, האמנותית, הפוליטית, החברתית, והאקדמית”.

ההרצאות והסדנאות נעות בין הקרוב לרחוק: פרויקט הגלויה היומית של האמן זאב (שושקה) אנגלמאיר, אמנות אחרי מלחמה בישראל, ביטויים של רגאיי ומחאה בפרויקט צילומי באנגליה, מחסור באוויר בסיפוריו של פרנץ קפקא – ולצד כל אלה דיון בתפקיד האקדמיה בזמן מלחמה, וסדנאות אמן המוקדשות להטבעת צבע ומחיקת טקסט.

ומה נותנות האמנויות שדברים אחרים לא נותנים?
ד”ר פישהוף מציע תשובה שנשמעת רלוונטית במיוחד כרגע: “אנו חיים בעידן של הצפה. אין ספור מסרים – ויזואליים וטקסטואליים – משוגרים אלינו בלי הרף, דרך המדיה והרשתות החברתיות. לימודי האומנויות נותנים לנו כלים ביקורתיים לברור ולנתח את המסרים הללו, ומשכללים את היכולת שלנו להיות א.נשים מודעים, ביקורתיים.” ומעבר לכך, הוא מוסיף, לימודי האמנויות נותנים “כלי הבעה, יצירה, ומחשבה לפעולה אקטיבית בתקופה המורכבת הזו” – ובמילה אחת: קול. “קול שמאפשר להיות צרכנים ויוצרי תרבות, ואזרחים ואזרחיות מודעים ופעילות יותר”.

זו, בסופו של דבר, גם הסיבה שהכנס קיים: לא כדי לתת תשובות, אלא כדי לשאול את השאלה הנכונה – ביחד. הכנס פתוח לכולם. הכניסה חופשית.