הודעה לעיתונות: מחקר חדש מאוניברסיטת חיפה:
ילדים חושבים שגם לרובוטים מגיע יחס הוגן,
אבל פחות מאשר לבני אדם

במחקר שפורסם בכתב העת Computers in Human Behavior Reports נמצא כי ילדים בני 9-4 חושבים שרובוטים זכאים ליחס הוגן יותר מאשר לצעצוע, אך פחות מאשר לילד אחר. ילדים צעירים נוטים לייחס תגובה דומה לילד, לרובוט ולצעצוע, ואילו ילדים בוגרים יותר מבחינים ביניהם בצורה ברורה יותר

במחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה, בשיתוף עם אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת שיקגו, ופורסם בכתב העת Computers in Human Behavior Reports, נמצא כי ילדים בני 9-4 חושבים שגם לרובוטים מגיע יחס הוגן אך במידה פחותה מהיחס שמגיע לילדים אחרים. כאשר התבקשו הילדים לשפוט מצבים שבהם ילד אחד קיבל מדבקה והאחר לא, הם יצרו מדרג ברור: ילד נתפס כמי שזכאי ביותר ליחס הוגן, אחריו רובוט, ולבסוף צעצוע. “העובדה שילדים אינם מציבים רובוטים באותה קטגוריה כמו צעצועים מלמדת שהם מגיבים לא רק למה שהרובוט הוא מבחינה טכנית, אלא גם לאופן שבו הוא נתפס כישות חברתית. זו הבחנה חשובה במיוחד בתקופה שבה ילדים פוגשים יותר ויותר רובוטים ומערכות בינה מלאכותית בסביבות חינוך, טיפול ובית”, אמרה ד”ר אשרת אילון מהחוג למערכות מידע באוניברסיטת חיפה, מובילת המחקר.

כניסת רובוטים לחיי היום־יום של ילדים כבר אינה שייכת רק לעולם המדע הבדיוני. רובוטים חברתיים משתלבים כיום בסביבות חינוך, בבתים פרטיים ובמערכות בריאות, ולעיתים משמשים ככלי עזר ללמידה, למשחק, לליווי ולהפחתת מצוקה. ככל שהמפגש של ילדים עם רובוטים נעשה שכיח יותר, עולה שאלה חברתית ואתית רחבה יותר: כיצד ילדים מבינים את מקומם של רובוטים בעולם שסביבם, האם הם תופסים אותם כחפצים בלבד, והאם הם מייחסים להם רגשות או זכאות להתחשבות.

במחקר הנוכחי ביקשו ד”ר אילון, מהחוג למערכות מידע באוניברסיטת חיפה, פרופ’ גורן גורדון מאוניברסיטת תל אביב, פרופ’ אלכס שו מאוניברסיטת שיקגו, וד”ר האנה הוק מ- MIT, לבדוק אם ילדים מבחינים בין בני אדם, רובוטים וחפצים כאשר הם שופטים הוגנות, והאם הם מתייחסים באופן שונה לרובוט דמוי אדם לעומת רובוט שאינו דמוי אדם.

במחקר השתתפו 141 ילדים בני 9-4. הילדים השתתפו בניסוי של חלוקת משאבים, שבו הוצג להם בכל פעם מצב שבו ילד אחד קיבל מדבקה והדמות השנייה לא קיבלה אותה, למרות שהייתה אפשרות להשוות ביניהם. דמות המקבל השני השתנתה בין התרחישים: ילד אחר, רובוט דמוי אדם, רובוט שאינו דמוי אדם בצורת משאית, או משאית צעצוע מפלסטיק. לאחר כל תרחיש נשאלו הילדים שתי שאלות: עד כמה לדעתם הייתה החלוקה הוגנת, ועד כמה לדעתם מי שלא קיבל את המדבקה יכעס על כך. כך יכלו החוקרים לבחון האם ילדים מתייחסים לרובוטים כמו אל חפצים, כמו אל בני אדם, או כמו אל קטגוריה נפרדת מבחינת הזכאות ליחס הוגן והיכולת לייחס להם תגובה רגשית.

מתוצאות המחקר עולה כי ילדים רואים ברובוטים משהו שבין בני אדם ובין צעצועים כאשר הם שופטים למי מגיע יחס הוגן. מצב שבו ילד אחר לא קיבל מדבקה נתפס בעיניהם כהכי פחות הוגן; מצב שבו רובוט לא קיבל מדבקה נתפס כלא הוגן במידה בינונית; ומצב שבו צעצוע לא קיבל מדבקה נתפס הכי מעט כלא הוגן. הבדלים בין קבוצות גיל בלטו בעיקר בשאלה הרגשית.

ילדים בני 5-4 נטו לחשוב שהילד, הרובוט והצעצוע שלא קיבלו מדבקה יכעסו במידה דומה; ואילו ילדים גדולים יותר הבחינו יותר בין ילד לבין רובוטים וחפצים. בקרב ילדים בני 9-8 ניכרה גם הבחנה בין רובוט בצורת משאית ובין משאית הצעצוע, כאשר הצעצוע נתפס כמי שיכעס פחות. “ההבדל בין הילדים הצעירים לילדים הבוגרים מלמד שתפיסת הרובוטים אינה קבועה, אלא מתפתחת עם הגיל. ילדים צעירים נוטים לייחס תגובה רגשית דומה יותר לכל מי שלא קיבל את המדבקה ואילו ילדים גדולים יותר מתחילים להבחין טוב יותר בין מי שהם מייחסים לו יכולת להרגיש ובין חפץ. להבנה זו יש חשיבות ככל שרובוטים ומערכות בינה מלאכותית נכנסים לסביבות שבהן ילדים לומדים, משחקים ומקבלים טיפול”, סיכמה ד”ר אילון.

קראו עוד על המחקר בכתבה שפורסמה באתר מאקו