עיניים שמחזירות מבט: אומנה בגיל הרך

מאת: פרופ’ תרצה יואלס, חברת סגל בכירה בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה, וראשת התוכנית הבין-תחומית לתואר שני ושלישי בהתפתחות הילד

ביום ראשון, 31 במאי, ציינה ישראל את יום האומנה הבינלאומי. ויש מה לחגוג בשנה האחרונה הצטרפו 442 משפחות למערך האומנה. המשמעות היא 3,560 ילדים מקבלים את מה שמגיע לכל ילד מתוקף אמנת האו”ם בדבר זכויות הילד “סביבה משפחתית, באווירה של אושר, אהבה והבנה”. מאז אשררה ישראל את האמנה ב-1991 חלפו 34 שנה ועשרות אלפי ילדים גדלו בה ללא סביבה כזו. משפחות אומנה עושות דבר יוצא דופן: הן פותחות את ביתן לילד שעבר טראומה וחייו טולטלו, מספקות לו דמויות התקשרות משמעותיות, בניסיון כן לספק לו את צרכיו הבסיסיים לקרבה, מגע ושייכות. כל זאת תוך ידיעה מלאה שאולי יצטרכו יום אחד להיפרד ממנו.

אבל לצד החגיגה, מתחייב גם חשבון נפש.

מתוך כ-10,000 ילדים החיים בישראל מחוץ לביתם, כמעט שני שלישים שוהים בפנימיות לא במשפחות. ממצאי מבקר המדינה מ-2023 מראים באופן חד משמעי כי בוגרי פנימיות מראים נזקקות גבוהה לעומת בוגרי אומנה. ממצא מדאיג נוסף מראה כי בעבר כ-900 ילדים מתחת לגיל 8 שהו בפנימיות המיועדות על פי מדיניות משרד הרווחה לילדים מגיל שמונה ומעלה. אומנם המספר ירד נכון לאוקטובר 2025 לכ-100, אכן שיפור שאסור להמעיט בערכו. אך כל תינוק שמבלה את שנתו הראשונה במסגרת מוסדית הוא כישלון מדיניות שאינו ניתן לפיצוי בדיעבד. שלושת השנים הראשונות לחייו של ילד מעצבות את מוחו ומהוות את תשתיות ההתפתחות העתידיות שלו. הורות מיטיבה ורגישה, מגע, קול מוכר, עיניים שמחזירות מבט מהווים את החמצן ההתפתחותי. נכון להיום ישנם תינוקות שאינם זוכים לחמצן זה, מאחר שעדיין בסוף 2025 נותרו בכל ישראל פחות משלושים משפחות אומנת חירום פנויות לקלוט ילדים במצבי קיצון. שלושים למדינה של עשרה מיליון.

מחקרי ההתקשרות מראים שוב ושוב כי ילדים הגדלים ללא דמות מטפלת עקבית משלמים מחירים התפתחותיים כבדים ברמה הקוגניטיבית, הביולוגית והפסיכולוגית-רגשית. אנו עדים להפרעות ויסות, קשיי אמון, ביצועים אקדמיים נמוכים ועוד. כל אלה אינם גורל, הם תוצאה של מדיניות. ממצאי מבקר המדינה מ–2023 מראים שבוגרי פנימיות מפגינים נזקקות גבוהה לעומת בוגרי אומנה. משפחת אומנה אינה פתרון שני בחשיבותו לאחר הפנימייה, היא הפתרון הראשון, הנכון, ולעתים קרובות היחיד.

האומנה היא חלופה טיפולית. היא באה לצמצם את הנזק שנגרם לילד מהניתוק מהוריו ומסביבתו הטבעית, ולהעניק לו את מה שאף פנימייה אינה יכולה לתת אדם אחד שרואה אותו. לא חניך, לא חוסה. לא “מקרה”. אלא ילד. אבל היא גם אינה פשוטה, ואסור לנו לשווק אותה כך. בכל בית אומנה מתרחשים בעת ובעונה אחת שני תהליכים הפוכים של בניית קשר עמוק ואיום מתמיד של פרידה. ההורים האומנים יודעים שביום מן הימים עשוי בית המשפט להחזיר את הילד למשפחה הביולוגית גם כשהקשר שנרקם כבר עמוק, גם כשהפרידה תשאיר צלקת על שני הצדדים. הספרות המקצועית מכנה זאת “אובדן מורכב” אובדן ללא מוות, ניתוק ללא הספד. המדינה מכנה זאת “נוהל”. הפרדוקס המכאיב הוא שככל שמשפחת האומנה טובה יותר, ככל שהקשר עמוק יותר, כך הפרידה מאיימת להיות כואבת יותר. עבור הילד, עבור ההורים האומנים, ואף עבור המערכת עצמה. זה אינו כשל של אומנה – זו עלותה האמיתית. להכחיש אותה זה לפגוע בדיוק באנשים שאנחנו זקוקים להם ביותר. הפער בין “אובדן מורכב” ל”נוהל” הוא בדיוק הפער שאנו מבקשים מהמשפחות לחיות בתוכו, יום יום, ובשקט.

כאשר מחזירים ילד בן שלוש, שחי מגיל שלושה שבועות אצל הוריו האומנים, המהווים את הוריו הפסיכולוגיים, להורה ביולוגי שעבר טיפול אך אין ודאות באשר ליכולותיו ההוריות – לא בטוח שאנו באמת פועלים לטובתו. בגיל הרך, הזמן הביולוגי אינו עומד בהמתנה לתהליכים משפטיים. על הדין להכיר בכך, ועל המערכת להפסיק להטיל על ילדים את מחיר אי הוודאות שלה.

ביום ראשון נודה למשפחות האומנה על שהן נושאות, בשקט ובאהבה, אחריות שהמדינה לא הצליחה לקחת על עצמה במלואה. ואחרי שנודה נותר לנו לשאול בקול כמה עוד ילדים צריכים לגדול בלי קרבה וחום של הורה מיטיב המהווה קול מוכר, עיניים שמחזירות מבט, עד שמדינת ישראל תבין את הדחיפות הלאומית האמיתית?

בינתיים, אותו תינוק ממשיך לחכות.