"הקהילה היא לא רקע לטיפול - היא חלק מהפתרון":
ד"ר חלאג' על המהפך בבריאות הנפש הערבית

ד”ר אסאלה חלאג’ (37), חוקרת בחוג לבריאות נפש קהילתית באוניברסיטת חיפה, נבחרה השנה לרשימת 40 הצעירים המבטיחים של גלובס, על רקע היוזמה הארצית שהיא מובילה להתאמה תרבותית של שירותי בריאות הנפש לחברה הערבית בישראל.

חלאג’ שנולדה בסכנין, מובילה כעת את פרויקט הלוקליזציה – שמתאים את שירותי בריאות הנפש לתרבות ולצרכים של החברה הערבית בישראל. בילדותה בכלל הייתה שחיינית מקצועית, שאף השתתפה בנבחרת ישראל. היא הגיעה בגיל 18 לאוניברסיטת סיינט פיטר בניו ג’רזי, ומשם המשיכה לתואר שני בפסיכולוגיה על בסיס אקדמי לאוניברסיטת קולומביה היוקרתית, אך הבית היה בלתי ניתן לעזיבה. “גרתי במקומות שונים, ראיתי עולם, נחשפתי לתרבויות שלא הכרתי והייתי חושבת שזה ירחיק אותי מסכנין”, היא משתפת על החיבור לבית, “אבל המרחק עשה את ההפך. ככל שהתרחקתי, הקשר לחברה שבאתי ממנה רק התחזק, והבנתי שאני רוצה לחזור ולתרום ממה שלמדתי. זה הפך מתחושה למשהו יותר ברור, כמעט שליחות”.

במחקרה חוקרת חלאג’ את נושא ה”תובנה” – היכולת לזהות שמשהו אינו בסדר בתוכנו. “אנשים חושבים שתובנה זה משהו שיש לך או שאין לך, כמו תכונת אופי. אבל היא משתנה לפי הקשר, לפי תרבות, לפי איך מותר לדבר על דברים”, היא מסבירה. “אנשים שחווים דיכאון לא תמיד אומרים ‘אני בדיכאון’, אומרים ‘אני עייפה’, ‘המצב מאתגר’. קלינאי שמחפש את המילים הרגילות עלול לחשוב שאין מודעות. אבל יש מודעות פשוט בשפה אחרת. הפער הוא לא במודעות, הוא באופן שבו אנשים שמים לב לחוויות הפנימיות שלהם ובאופן שתופסים אותן”.

מה ההבדל המהותי בין “לתרגם” שירות בריאות נפש לערבית לבין “להתאים” אותו תרבותית – ולמה ההבדל הזה חשוב?
“תרגום זה למצוא מילה מקבילה בשפה אחרת. התאמה תרבותית זה משהו אחר לגמרי. לפעמים המילה קיימת אבל המשמעות שונה, ולפעמים המושג בכלל לא קיים בשפה השנייה. והאופן שמשפחה בחברה הערבית תופסת קושי נפשי, דרך הקהילה, דרך המשפחה המורחבת, לפעמים דרך הדת, מחייב לחשוב מחדש מה שואלים, איך, ומי עוד צריך להיות בחדר. שאלון מתורגם לערבית הוא לא בהכרח שאלון מותאם. זה ההבדל בין שירות שקיים על הנייר לבין שירות שאנשים באמת ניגשים אליו ומרגישים בו מובנים”.

7 באוקטובר שינה את הדרך שבה את חושבת על בריאות הנפש של החברה הערבית בישראל?
“אני חושבת שה-7 באוקטובר לא שינה. הוא חידד. יש גורמים נוספים בחברה שהשפיעו לאורך השנים, והצרכים של החברה הערבית בתחום בריאות הנפש, הפערים בנגישות, החוסר בשירותים בערבית ובהתאמה תרבותית, היו כאן הרבה לפני. מה שקרה זה שיותר אנשים שמו לב, ושהמצוקה הפכה גלויה יותר. בשבילי לא היה כאן גילוי, הייתה תזכורת לכמה הדברים האלה דחופים, וכמה אי אפשר להמשיך לדחות אותם”.

את עובדת במרכז חוסן ולא בקליניקה. איך נראה יום עבודה טיפוסי שם, ומה קורה כשמישהו פוגש אותך במקום כזה לראשונה?
“אני לא קלינאית, אני חוקרת. מה שמייחד את העבודה שלי זה החיבור בין מחקר לפרקטיקה. אני לא רק עוסקת בתיאוריה, אלא מנסה לתרגם את הממצאים ליישום בשטח. רוב היום שלי הולך על מחקר, הכשרות, ועבודה עם סטודנטים ואנשי מקצוע. ההבחנה הזאת חשובה לי כי אני רואה את התפקיד שלי כמי שמחברת בין שני העולמות”.

איזה מסר היית רוצה להעביר לסטודנטים שלך?
“בריאות נפש קהילתית היא לא רק מה שקורה בחדר הטיפול. היא לוקחת בחשבון את המשפחה, הקהילה, התרבות וההקשר החברתי, דברים שתחומים אחרים בבריאות הנפש לא תמיד נוגעים בהם. הייתי רוצה שהסטודנטים יבינו שהקהילה היא לא רקע לטיפול, היא חלק מהפתרון. ושלפעמים הצעד הכי משמעותי הוא לא להביא את האדם לתוך מערכת קיימת, אלא להתאים את המערכת אליו ולקהילה שלו”.