אתגרי ההוראה הדיאלוגית
באמצעות רומנים גרפיים אודות השואה

מאת פרופ’ אריה קיזל, המחלקה למדעי הלמידה וההוראה, הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה

זיכרון השואה בישראל עובר בשנים האחרונות תהליך עמוק של שינוי. ככל שמתמעטים השורדים שבינינו, הופך הזיכרון מ”עדות חיה” ל”זיכרון תרבותי” המתווך על ידי כלים אמנותיים וחינוכיים. בתוך כך, שתי גישות מרכזיות תופסות מקום של כבוד ברחבי העולם החינוכי: ההוראה הדיאלוגית ושימוש ברומנים גרפיים. כלים אלו אינם רק אמצעי המחשה, אלא גשרים המאפשרים לדור הצעיר לאמץ את הזיכרון לא כנטל היסטורי, אלא כחלק חי ורלוונטי מזהותו, במיוחד בצל הטראומה הלאומית של אירועי השבעה באוקטובר.

הכוח שבדיאלוג: מלמידה פסיבית למפגש פעיל
הוראה דיאלוגית אינה מסתפקת בהעברת עובדות יבשות או מספרים. היא מבוססת על ההנחה שהלמידה המשמעותית ביותר מתרחשת במרחב שבין המורה לתלמיד ובין התלמידים לבין עצמם. במקום הרצאה פרונטלית על “מה קרה”, המורה הופך למנחה שמעורר שאלות אתיות, רגשיות וקיומיות.

הדיאלוג מאפשר לתלמידים לעבד את הזוועה גם דרך פריזמה של דיון פילוסופי וערכי:
• הזדהות וחמלה: במקום להתמקד רק במוות, מתמקדים בבחירות האנושיות בתוך הגיהינום.
• ביקורתיות: היכולת לשאול שאלות קשות על טבע האדם ועל אחריות חברתית.
• חיבור אישי: יצירת מרחב שבו התלמיד יכול להביא את עולמו הפנימי אל תוך הנרטיב ההיסטורי.

הרומן הגרפי: מילים וביטויים גרפיים במפגש עם הטראומה
השימוש ברומנים גרפיים (כמו “מאוס: סיפורו של ניצול”, “אנה פרנק: היומן הגרפי” ועוד) עשוי לחולל שינוי חשוב בהוראת השואה ובעקבותיו לימוד לקחיה הפרטיקולריים והאוניברסליים. השילוב בין טקסט לדימוי חזותי יוצר חוויה רב-חושית שמתאימה מאוד לדור הדיגיטלי, אך כוחו עמוק בהרבה:
1. האנשה של הנרטיב: האיור מאפשר לתת פנים וגוף לסיפור האישי, מה שהופך את הקורבנות ממספרים לבני אדם בעלי הבעה ורגש.
2. ייצוג הבלתי ניתן לייצוג: לעיתים, איור סמלי יכול להעביר את האימה או את התחושה המנותקת של הטראומה בצורה שצילום ריאליסטי או טקסט יבש אינם יכולים.
3. גישור על פערי דורות: השפה החזותית לעתים נגישה יותר ומאיימת ופחות, מה שמאפשר “כניסה רכה” לנושאים הקשים ביותר.

כדי לאפשר הוראת נושאים טעונים כמו השואה באמצעות רומנים גרפיים על המורים לעבור הכשרה מתאימה. הטקסט הגרפי אינו דומה לספר לימוד רגיל והוא רב שכבתי ומורכב בפענוחו. בנוסף לכך, מורים בישראל שאינם עוברים הכשרה סבורים בטעות כי הרומנים הגרפיים מתאימים להוראה בגיל צעיר (כדי להרחיק מתמונות זוועה) ולא מתאימים למתבגרים. הכשרה מתאימה מאפשרת למורים להתמחות בהוראה לכל הגילים באמצעות טקסטים ויזואליים אלה.

זיכרון השואה בצל השבעה באוקטובר
אירועי השבעה באוקטובר 2023 הציבו אתגר חסר תקדים לזיכרון השואה בישראל. לראשונה מאז הקמת המדינה, נחשף הציבור הישראלי למראות בהיקף עצום ומרוכז של טבח ופרעות בתוך הבית, שעוררו אסוציאציות קולקטיביות ישירות לימי השואה.

במציאות החדשה הזו, להוראה הדיאלוגית ולרומנים הגרפיים יש תפקיד קריטי:
• אפשרות לעיבוד הטראומה הנוכחית: הדיאלוג בכיתה מאפשר לתלמידים להבחין בין העבר להווה, תוך מתן לגיטימציה לכאב המשותף. זהו מרחב שבו ניתן לדון במושגים של “חוסר אונים” מול “גבורה”, מבלי ליפול למלכודת של השוואות היסטוריות פשטניות.
• החוסן שבסיפור: הרומנים הגרפיים, העוסקים לעיתים קרובות בהישרדות ובשיקום לאחר החורבן, משמשים כמודל של תקווה. הם עשויים להראות שגם מתוך השבר הגדול ביותר ניתן לצמוח, ליצור ולספר סיפור.

סיכום: העברת הלפיד
השילוב בין שיח פתוח ומכיל לבין מדיה ויזואלית עכשווית עשוי להפוך את זיכרון השואה מנושא שנלמד לבחינה, למצפן מוסרי. בייחוד כעת, כשהחברה הישראלית מתמודדת עם פצעים מדממים משלה, הכלים הללו מאפשרים לנו לזכור את העבר לא רק כדי להתאבל עליו, אלא כדי לשאוב ממנו את הכוח לבנות עתיד מוסרי ואיתן יותר. זיכרון השואה אינו סטטי; הוא דיאלוג מתמשך בין מה שהיה, לבין מי שאנחנו בוחרים להיות היום. האתגר הגדול הוא הפיכת הוראת השואה, בשלל אמצעים דיאלוגים כמו רומנים גרפיים, לנושא משותף לקהילות של יהודים וערבים, ציונים ופלשתינים ואוכלוסיות נוספות בחברה הישראלית, סביב הלקחים האוניברסליים של השואה.