איך מטפלים בנפש בזמן מלחמה? ספר חדש של
ד"ר רוני אלפנדרי מנסה לענות על השאלה המורכבת
34 שנות טיפול, 26 שנות הוראה ומחקר, 12 ספרים כולל שירה ופרוזה, עשרות מאמרים — וספר חדש שנולד ממש בתוך הסערה. ד”ר רוני אלפנדרי, צלם, עובד סוציאלי קליני ופסיכותרפיסט פסיכואנליטי, מרצה בכיר בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה ומנהל מגמת העבודה הסוציאלית הקלינית בשילוב האמנויות בתואר השני, הוציא לאור את ספרו Creativity and Psychoanalytic Psychotherapy at Times of War, Exile, and Trauma — בהוצאת Routledge הבינלאומית.
הספר מבקש לקרוא תיגר על ההפרדה המקובלת בין חדר הטיפולים לבין המציאות שמחוצה לו, ולהראות כיצד דווקא בתוך הסערה נוצרת ההזדמנות לצמיחה.
הספר בנוי שלוש קומות. הקומה הראשונה — שלושה פרקים תיאורטיים-מתודיים — עונה על שאלה שנדמית לכאורה אוטומטית: “מה אני עושה כשאני עושה את מה שאני עושה?” אלפנדרי מפשט בכוונה את הפרקטיקה הפסיכואנליטית ומציג אותה כשיחה בין שני בני אדם עם עקרונות מעשיים ברורים — ולא כמיסטיקה אקדמית מרתיעה. אחד הפרקים עוסק בסוגיית הפרסום והחיסיון המקצועי, ומציע מה שאלפנדרי מכנה “fictionalized authenticity” — כתיבה על מטופלים מתוך חוויה סובייקטיבית, מבלי לזהות את האדם הספציפי.
הקומה השנייה — שבעה פרקים קליניים — היא הלב הפועם של הספר. כל פרק מתמקד בתיאור מקרה פיקטיבי הנשען על מושגים תיאורטיים, ובמקביל שוזר הפניות עשירות לספרות, קולנוע, מוזיקה ואמנות חזותית. “החיים שלנו הם לא רק מה שאנחנו מדברים”, אומר אלפנדרי. “יצירתיות היא נרטיב מקביל לנרטיב הטיפולי.” הנושאים שנבחרו — טראומה, הגירה, שואה, שירות ביטחוני, יחסים, אהבה ומיניות — הם התמות שמעסיקות אותו כאדם וכמטפל כאחד.
הקומה השלישית — שני הפרקים האחרונים — מרחיבה את המבט אל המרחב הציבורי. הראשון בוחן את תקופת הקורונה ומה שחשפה חברתית ופוליטית. השני, שנכתב בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר, הוא פרק חי ומתעדכן — עוסק בטראומה הלאומית, בגאות האנטישמיות בעולם ובשאלה המקצועית-ערכית: מה מקומו של המטפל בתוך כל זה? “אני לא חושב שמטפל צריך להיות מנותק”, אומר אלפנדרי בנחרצות. “מטפל צריך להיות מעורב בסביבה שבה הוא חי — בטח כעובד סוציאלי”.
יצירתיות כחוסן: לא פריבילגיה, אלא כלי הישרדות
“לכולנו יש כישרונות יצירתיים”, מדגיש אלפנדרי. “יצירתיות אינה נחלתו של האמן בסטודיו. יש משהו בחיים המודרניים שמדכא את היצירתיות הטבעית של כל אחד מאיתנו — אבל אפשר להגיח מזה.”
הוא מבחין הבחנה חשובה: לא כל אירוע קשה הוא טראומה. “טראומה היא אירוע שקוטע את רצף החיים באופן שמנטרל זמנית את היכולת שלנו להיות בעולם”. דווקא לנוכח אירועים כאלה, הוא טוען, היצירתיות אינה מותרות אלא מנגנון הישרדות. “אני רואה שאנשים שידעו להיות יצירתיים — מצליחים לעבור את זה. אנשים שלא — זה מעורר מחדש חוויות קשות מוקדמות יותר”.
יצירתיות, בפרשנותו של אלפנדרי, היא לא בהכרח יצירת אמנות — היא agency: היכולת לפעול מתוך חירות פנימית, מתוך חוויית אוטונומיה. “למציאות יש בה דרך לגרום לנו לחשוב שאנחנו חייבים להגיב אליה באופן מסוים. ההשהיה של התגובה המיידית — זה הפתח ליצירתיות”. לצאת להליכה בזמן שנבהלים, לכבות את הטלוויזיה בשיא החרדה — אלו הן פעולות יצירתיות לכל דבר.
שלושה כלים פרקטיים להתמודדות
כשמבקשים מאלפנדרי לרדת לקרקע ולהציע עצות מעשיות — הן לאנשי מקצוע והן לציבור הרחב — הוא מציע שלושה עקרונות:
-זכרו שתמיד יש בחירה. גם במצבים הקשים ביותר, כמו שהראו ויקטור פרנקל ואתי הילסום, שמירת האנושיות שלנו נעשית דרך היכולת לבחור כיצד אנחנו מגיבים למציאות — לא רק להיסחף אחריה.
-נשמו במודעות. עשר נשימות מודעות — שאיפה דרך האף, נשיפה דרך הפה — עושות הבדל מיידי. “זה מראה לך שהגוף שלך הוא שלך. אתה יכול להחליט מה נכנס ומה יוצא”. פעולה זו אפשרית בכל רגע ביום, גם תוך כדי בישול או משחק עם ילדים.
-כתבו או הקליטו. תיעוד מה שאתם חשים — בכתב יד או בהקלטה קצרה לטלפון — יוצר את “תהליך העדות”: הוא מאפשר לחלק המתבונן בנו, ה-observing ego, להעניק פיגומים נפשיים ולעבור את מה שאנחנו עוברים.
למטפלים: אתם גם בתוך זה
לאנשי מקצוע בתחום הטיפול שומר אלפנדרי מסר מיוחד: “אנחנו חיים כרגע במציאות עם פוטנציאל טראומטי משותף. הטילים נופלים על כולם”. הוא קורא למטפלים לוותר על האשליה שהם חסינים, ולא להרחיק את עצמם מהמציאות של מטופליהם — לא מתוך השטחה או הזדהות יתר, אלא מתוך שותפות אמיתית לעדות.
“הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה להקשיב ממש — ולהיות עדים לסיפור שהמטופל מספר. לעזור לו לספר את הסיפור מתוך ההקשבה לו”. המטפל, לפי אלפנדרי, אינו יודע יותר טוב מהמטופל — הוא מלווה אותו בדרך שבה כל אחד מוצא את כליו הייחודיים להיות בתוך המציאות הזו.