טראמפ, הנפט והמרוץ מול סין: כך נראית הדוקטרינה האמיתית
מאת: ד”ר קובי ברדה, פוסט דוקטורנט באוניברסיטת חיפה; חוקר בכיר, המכון למדיניות העם היהודי-JPPI.
בניגוד למה שנהוג לחשוב, תפיסת העולם האסטרטגית של דונלד טראמפ לא נולדה בבית הלבן. היא קדמה בהרבה לקריירה הפוליטית שלו. כבר בשנות ה־80, כאשר היה עדיין איש עסקים ניו־יורקי, טראמפ דיבר על כוח, על משאבים ועל שליטה בצמתי אנרגיה עולמיים כחלק מהדרך להחזיר את ארצות הברית לעמדת כוח.
בראיון מפורסם מאותה תקופה הוא נשאל כיצד היה מתמודד עם איראן. תשובתו הייתה חריגה מאוד לנוף האמריקאי של אותם ימים. טראמפ אמר שאם איראן תפגע בחייל אמריקאי או בספינה אמריקאית, ארצות הברית צריכה להגיב בעוצמה ולפעול נגד האי ח’רג’ – מרכז ייצוא הנפט המרכזי של איראן. לדבריו, פעולה כזו לא רק תפגע במשטר האיראני אלא גם תהיה טובה לעולם.
במילים אחרות, טראמפ כבר אז חשב במונחים של שליטה באנרגיה כמנוף גיאופוליטי.
ניתן לראות זאת בקטע מהראיון מאותה תקופה
האמירה הזו איננה סתם רטוריקה. האי ח׳ארג הוא אחד הנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר של איראן. האי ממוקם כ־25 קילומטר בלבד מחופי המדינה והוא משמש כנקודת היצוא המרכזית של הנפט האיראני. למעשה, כ־90% מיצוא הנפט של איראן עובר דרך המתקנים שעל האי. הסיבה לכך פשוטה: ח׳ארג הוא כמעט המקום היחיד באזור שמציע מים עמוקים מספיק כדי לאפשר עגינה של מיכליות נפט ענקיות. אותן מכליות הן שמאפשרות לאיראן להזרים כמויות גדולות של נפט לשווקים הבינלאומיים.
במילים אחרות, האי הזה איננו רק מתקן אנרגיה. הוא לב המערכת הכלכלית של המשטר האיראני. פגיעה בו משמעותה פגיעה ישירה ביכולת של טהרן לממן את פעילותה, לשלם משכורות ולשמר את יציבות המשטר. ללא היכולת לייצא נפט דרך האי, קשה עד בלתי אפשרי לקיים את הכלכלה האיראנית שגם כך מתמודדת עם סנקציות ושחיקה מתמשכת.
לכן כאשר טראמפ הזכיר כבר בשנות ה־80 את האפשרות לפעול נגד האי ח׳רג’, הוא למעשה הצביע על נקודת התורפה המרכזית של הכלכלה האיראנית. ואכן, גם בתקופת כהונתו הראשונה כנשיא בשנת 2017 הוא חזר לאותה תפיסה בדיוק והדגיש את חשיבות השליטה במשאבי האנרגיה ובמאזן הכוחות הכלכלי.
אבל אם מביטים על האירועים של היממה האחרונה, מתברר עד כמה אותה תפיסה ישנה מתורגמת כיום למדיניות ממשית. בלילה שבין אתמול להיום החלו להגיע דיווחים ראשונים על החלטה אמריקאית לשלוח כ־5,000 חיילים נוספים לאזור המפרץ. מדובר בכוח תגבור משמעותי שמטרתו להבטיח שליטה אמריקאית במרחב הימי ובנתיבי האנרגיה המרכזיים באזור. הדיווח על פריסת הכוחות הופיע תחילה ברשתות החברתיות.
כמה שעות לאחר מכן הגיע השלב השני של הפעולה. חיל האוויר האמריקאי ביצע תקיפה ממוקדת בתוך שטח איראן. על פי הדיווחים, התקיפה כוונה אך ורק למטרות צבאיות ומשטריות – בסיסים, מתקני פיקוד ותשתיות של משמרות המהפכה – תוך הקפדה שלא לפגוע בתשתיות שאיבת הנפט עצמן.
ההבחנה הזו איננה מקרית. היא משקפת בדיוק את אותה תפיסה אסטרטגית שטראמפ דיבר עליה כבר לפני ארבעים שנה: לחץ על המשטר האיראני, אך בלי לערער את מבנה שוק האנרגיה העולמי. שר המלחמה האמריקאי התייחס לכך לאחר התקיפה.
במילים אחרות, וושינגטון מאותתת שהיא מוכנה לפעול נגד טהרן אך אינה מעוניינת לערער את זרימת הנפט הגלובלית. וזו נקודה קריטית להבנת האסטרטגיה הרחבה יותר.
הנפט כזירת המאבק מול סין
אם מסתכלים על המהלכים של טראמפ השנה, מתברר שהם אינם מכוונים רק לאיראן. היעד האסטרטגי האמיתי הוא סין. מאז תחילת השנה פועל טראמפ באופן שיטתי לשנות את מאזן האנרגיה העולמי. אחד המהלכים המרכזיים היה השתלטות אמריקאית בפועל על זרימת הנפט של ונצואלה.
במשך שנים רבות הנפט של ונצואלה שימש כביטחונות לחובות עצומים של משטר ניקולס מדורו לסין. לפי הערכות שונות, קרוב ל־90 אחוזים מהנפט הזה היה משועבד לבייג’ינג כחלק ממנגנון החזר החובות.
כאשר וושינגטון מצליחה לשנות את זרימת הנפט הזו, היא משיגה יתרון כפול: היא גם מוסיפה לעצמה עתודות אנרגיה וגם גורעת מקור אנרגיה קריטי מהכלכלה הסינית.
כאן מתחיל להופיע מה שמכונה בקרב אנליסטים אמריקאים “המשולש האסטרטגי החדש”: ונצואלה, איראן וסין. בייג׳ינג תלויה באנרגיה משני הצירים הללו – האחד בדרום אמריקה והשני במפרץ הפרסי. כאשר וושינגטון מפעילה לחץ במקביל בשני הקודקודים, היא לא רק פוגעת בייצור הנפט אלא גם במנגנוני האשראי והחוב שבאמצעותם סין מבטיחה לעצמה אספקת אנרגיה ארוכת טווח.
התוצאה היא שבמונחים גלובליים ארצות הברית מגיעה כיום לשליטה בכ־29 אחוזים מעתודות הנפט העולמיות.
מהלך נוסף בזירה האיראנית עשוי להוסיף עוד כ־7 אחוזים. אם שני הצעדים הללו יושלמו, וושינגטון עשויה להגיע לשליטה בכ־36 אחוזים מעתודות הנפט בעולם – רוב קריטי שמאפשר לה לערער את הציר הסעודי־רוסי של אופ”ק פלוס. אבל חשוב מכך: שליטה כזו מעניקה לארצות הברית כוח עצום בתחום שבו מתנהל המאבק האמיתי של העשור הקרוב. המרוץ לבינה מלאכותית.
בעיית האנרגיה של מהפכת ה-AI
הדיון הציבורי על בינה מלאכותית מתמקד בדרך כלל בשבבים ובחברות הטכנולוגיה. אבל בכירי התעשייה מצביעים שוב ושוב על בעיה אחרת לחלוטין. אנרגיה.
מרכזי הנתונים שמפעילים את מודלי הבינה המלאכותית צורכים כמויות חשמל עצומות, והצריכה הזו צפויה רק לגדול. מנכ”ל מיקרוסופט סאטיה נאדלה הזהיר כי מגבלת האנרגיה היא אחת החסימות המרכזיות להמשך הצמיחה של תחום הבינה המלאכותית.
אילון מאסק אמר כי המחסור האמיתי שמולו עומדת מהפכת הבינה המלאכותית איננו שבבים אלא חשמל. גם סם אלטמן, מנכ”ל OpenAI, הזהיר כי העתיד של התחום תלוי ביכולת להבטיח מקורות אנרגיה בקנה מידה עצום. כאשר מבינים את הנקודה הזו, גם המדיניות של טראמפ מתחילה להיראות אחרת לחלוטין. המאבק על נפט, גז ומשאבים איננו רק מאבק כלכלי. זהו מאבק על תשתית האנרגיה של מהפכת הבינה המלאכותית.
העימות עם סין
ובתוך ההקשר הזה צריך להבין גם את הדרמה הדיפלומטית שמתחילה להתפתח סביב הביקור הקרוב של טראמפ בבייג׳ינג. שי ג’ינפינג קיווה שהביקור ייראה כהישג דיפלומטי גדול עבור סין. בפועל, הוא הולך ונראה כמו אירוע שמציב את בייג׳ינג בעמדה לא נוחה. שלושה סימנים מרכזיים מעידים על כך.
ראשית, מזכיר המדינה מרקו רוביו מצטרף למשלחת האמריקאית – אותו רוביו שסין הטילה עליו סנקציות ואסרה עליו להיכנס למדינה בשל ביקורתו על המדיניות הסינית בשינג’יאנג ובהונג קונג.
שנית, טראמפ מסרב למתכונת הביקורים הדיפלומטיים הרגילה. בניגוד למנהיגים אירופיים כמו מקרון או שולץ, הוא צפוי להישאר רק בבייג׳ינג ולהפוך את הנסיעה לפגישה קצרה ועסקית.
ושלישית, על פי דיווחים בוושינגטון, מיד לאחר הפגישה עשויה ארצות הברית לאשר חבילת נשק של כ־14 מיליארד דולר לטייוואן – אחת העסקאות הגדולות ביותר שנראו באזור. במילים אחרות, טראמפ מציג את הביקור כעסקה ולא כמחווה של ידידות.
מה ששי ג’ינפינג קיווה שייראה כמחווה של כבוד עלול להסתיים כמהלך שמדגיש דווקא את פערי הכוח בין וושינגטון לבייג׳ינג. והכול מתחיל באותה תפיסה שטראמפ דיבר עליה כבר לפני ארבעים שנה: מי ששולט באנרגיה, שולט במשחק.