כלת פרס ספיר נעה ידלין מגיעה לאוניברסיטת חיפה
עם שתי סדנאות כתיבה חדשות

אם אתם מאלו שרואים זר הולך ברחוב ומיד מדמיינים את הסצנה שהוא מככב בה, שמוצאים עצמם מנסחים בראש דיאלוגים בזמן שהם אמורים להקשיב לפגישה, שיש להם תיק שלם של רעיונות לסיפורים שמחכים לרגע הנכון – הרגע הנכון הגיע. נעה ידלין, סופרת, תסריטאית וכלת פרס ספיר 2013, פותחת שתי סדנאות חדשות במחלקה לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה: “איך מתחילים לכתוב תסריט” ו”ארגז כלים לכתיבת סיפור”.

הסדנאות, כך מדגישה ידלין, אינן שמורות למי שכבר כתב. הן פתוחות לכל מי שרוצה לכתוב – בלי קשר לניסיון, לגיל או לרקע. “כל משתתף מתקדם ביחס לעצמו ולא ביחס לאחרים”, היא אומרת. “השאיפה היא להפוך כל אחד ואחת לכותב או לכותבת הטובים ביותר שהם יכולים להיות.” זו לא הצהרה שיווקית – זו תפיסת הוראה.

אז מה עוצר אנשים? לדברי ידלין, התשובה כמעט תמיד אותה אחת: האימה. “סדרה או סרט הם דבר גדול, וקשה לדמיין מה הצעד הראשון בדרך למימושו”, היא מסבירה. הפתרון, לדבריה, אינו סוד: פירוק. “לפרק את האימה ואת הפרויקט למרכיביו הקונקרטיים, ולהתחיל להתמודד איתם בענייניות”. גישה שעובדת לא רק בכתיבה.

אחד האתגרים הייחודיים לכתיבת תסריטים הוא ההבנה שמדובר בשפה אחרת לגמרי מכתיבת פרוזה. “לתסריט יש סבלנות מוגבלת מאוד להרהורים, בעוד שלספר יש הרבה סבלנות”, אומרת ידלין. “אי אפשר להראות על המסך אדם עומד וחושב. כל דבר צריך להיות מגובה באיזושהי פעולה חיצונית, אפילו אם היא זעירה – כמו רטט קל בשפה.” זוהי תפיסת עולם שונה מן היסוד, שאת סודותיה תחשוף בסדנה.

כשמבקשים מידלין לחשוף את הכלי שהכי שינה את הדרך שבה היא עצמה כותבת, היא עונה ללא היסוס: בניית דמויות. “מרגע שהבנתי שדמויות ספרותיות אינן שונות במאום מבני אדם רגילים – כלומר, מאתנו – הבנתי שאי אפשר להתחיל לכתוב ולו מילה אחת לפני שבונים אותן מאפס והופכים אותן לאנשים בשר ודם”. יש לה סביב הנושא הזה תאוריה שלמה, ותפיסת עולם מגובשת – שאותה, כך היא אומרת בחיוך, היא מתכוונת להעביר לסטודנטים, “גם אם לא ירצו”.

ומאיפה מתחיל בכלל הסיפור? ידלין מודה שחיפוש הרעיון הוא החלק הקשה ביותר בתהליך היצירה. ההשראה, לדבריה, יכולה להגיע מכל מקום – מניסיון אישי, משבר דיאלוג שנשמע באוטובוס, מידיעה קטנה בעיתון. “החוכמה היא לדעת לזהות את הדבר, לא להתעלם מהסקרנות שהוא מצית בך, ואז לא להתעצל ולפתח אותו עד לרעיון מגובש”. הניצוץ, היא מדגישה, הוא רק ההתחלה – כל השאר הוא עבודה.

בסופו של דבר, מה שידלין מקווה שהמשתתפים ייקחו הביתה הוא משהו שקשה ללמד בכיתה: חדווה. “הייתי שמחה להדביק את המשתתפים בחדוות הכתיבה”, היא אומרת. היא לא מסתירה שמדובר בתהליך ארוך, מייגע, ולפעמים מייאש. אבל בדיוק בשביל זה הוא שווה. “כמו כל הדברים הטובים באמת, הייאוש והקושי והשמחה והאושר הם שני צדדיו של אותו מטבע. עבורי, כתיבה היא אושר והיא חופש – ממש כמו אהבה”.

לפרטים נוספים ניתן לפנות למחלקה לספרות עברית והשוואתית