בחודשיים האחרונים, ד”ר סאוסן ח’יר, פסיכולוגית, חוקרת ומרצה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה כמעט לא הייתה בבית. בוסטון, ברלין, וושינגטון – סבב מטורף של כנסים, פאנלים והרצאות, כולם סביב נושא אחד: הטבח בא-סווידא שבדרום סוריה. ח’יר הפכה בחודשים האחרונים לקול מרכזי בהסברה למען הקהילה הדרוזית בסוריה.

“ביום שנחתתי בברלין, סיפרו לי על מקרה של אוטובוס שיצא מסווידא, הכיל סטודנטים וילדים. עלה אליו איש כוחות הביטחון, שאל ‘מאיפה אתה?’ אמר לו ‘מסווידא’ – וירו בהם. שניים מתו. ביניהם אישה צעירה שהייתה בדרכה לקבל את תעודת הלימודים אחרי 6-7 שנים”. היא עוצרת, מתרגשת. “שאלתי את הקהל: ‘אתם יודעים איפה זה קרה?’ אף אחד לא ידע”.

“טבח על רקע זהות דתית”
ח’יר מגדירה את מה שקרה במילים חדות: “טבח על רקע נטו זהות דתית של הדרוזים. ממש כמו ה-7 אוקטובר – אותם מנגנונים”. הנתונים קשים: “36 כפרים מפונים, 200,000 איש ללא קורת גג. נשים חטופות, חלקן עדיין חטופות – כשבע-עשרה חטופות. אף אחד לא יודע מה עלה בגורלן”. היא מוסיפה: “מצאו עכשיו בימים האחרונים קברי אחים כמו בשואה. יש תמונות של שאריות של אדם שאכלו אותן בעלי חיים, מנסים לזהות לפי שיניים. כל יום נרצח דרוזי בגלל היותו דרוזי”.

השתיקה הבינלאומית
אחד הדברים שמעציבים אותה ביותר הוא השתיקה של ארגונים בינלאומיים. “המטרה שלי הייתה להגיע למקבלי ההחלטה. היום איבדתי תקווה – כולם יודעים, כולם שותקים”.

היא מתארת מסע של פניות שלא הובילו לשום מקום. “קראתי לאמל קלוני (עורכת דין לבנונית-בריטית, ופעילת זכויות אדם בינלאומית מ.נ), שהשורשים שלה דרוזים מלבנון. שלחו לה למייל הפנימי – כלום. כתבתי מכתב לנדיה מוראד, יזידית זוכת פרס נובל, שאותן מליציות דאעשיות שטבחו בבני עדתי בסוריה טבחו בעדתה בעירק, ולקחו אותה כשבויה למשך יותר מחצי שנה. המכתב נהיה ויראלי – כלום. יוניסף – אפילו לא מילה אחת. כל ארגוני הנשים שהשתתקו בשביעי לאוקטובר- אותו דבר. צביעות. אין לי מילה אחרת לתאר את זה”.

המעבר להסברה
לאחר שהבינה שהפניות לא יובילו לשום מקום, ח’יר שינתה כיוון. “היום אני יותר בקטע של מתן סיוע הומניטרי. בנינו תוכנית בשיתוף פעולה עם ארגון סיוע הומניטרי בברלין שהולכת להעביר דולה מסווידא למתנדבות, שיעזרו לנשים בבתי מחסה – הכנה להריון, ללידה, הנקה, וגם לעזרה נפשית”.
היא גם פועלת להעברת חולים לטיפול בישראל. “לפני יומיים סיפרו לי על ילדה בת 10 חודשים. הרופאים שם לא מצליחים לדעת מה יש לה. אתמול קיבלתי הודעה – ברוך השם, היא הגיעה לרמב”ם”.

המחיר האישי כבד. “שמתי את כל החיים שלי, את המשפחה שלי, את כל העיסוקים שלי למעט ללמד. חודשיים לא עשיתי כלום. הרבה אמרו לי: ‘את קוקו, את לא יכולה להציל את העולם'”. אבל ח’יר מתעצבנת מהטענות. “פעם אחת מישהי אמרה: ‘מה עם הבנות שלך? את הרבה לא בבית’. אז אמרתי: ‘לבנות שלי יש אמא, אבא, קורת גג, לחם ושמיכה. יש לי ילדים – שאומנם לא ביולוגיים שלי -אם אני לא אדאג לצרכים שלהם, אף אחד לא ידאג כי אין להם לא אמא ולא אבא ולא קורת גג ולא אוכל?”.

המעורבות לקחה מחיר פיזי. “ירדתי במשקל למשקל שיא של 47 קילו. מרוב שלא ישנתי, הייתי בפאנלים עד השעות הקטנות. לא ירדתי הביתה לפני 10-11 בלילה. אבל הלב שלי שלם”.

המסר לסטודנטים
כמרצה באוניברסיטת חיפה, ח’יר משתדלת להעביר מסר של אנושיות בסיסית. “אני כל הזמן מדברת על להיות אדם קודם כל. במייל שלי מאז ומתמיד חקוק ‘ואהבת לרעך כמוך’ בשלושת השפות. הרבה סטודנטים – מכל דתות ומכל המגזרים – באים ומביעים הזדהות. זה לפעמים כל מה שאדם צריך – שפשוט יגידו לו שהם רואים וכואב להם”.

המסר שלה חד-משמעי: “אתה יכול להאמין באבן, כל עוד אתה לא זורק אותה עליי. אין לי בעיה עם אף אדם – לא בגין זהות מינית, לא בגין זהות דתית. אני אוהבת את כולם כי אני רואה את כולם ככמוני בלבד. האמונות שלי, התפיסות שלי – לא אמורות להשפיע על איך אני מתייחסת אלייך”.
אחד הדברים שמטרידים אותה ביותר הוא גורל החטופות. “דמייני שאת רק חושבת כל היום ‘האם מישהו בכלל זוכר שאני פה?’ המחשבה הזו יכולה לשבור רוח של אדם”. ועם זאת, למרות הקושי, ח’יר לא מוותרת. “אין ‘יותר מידי’. אני לא יכולה לשבת בשקט – וזה לא אני. מרתיח אותי שאנשים שואלים: ‘עדיין קורים שם דברים?’ זו המציאות שלי”.

המסר שלה ברור: “תעלו מודעות. הכי צורם לי שחברים שלי מישראל, שלא חשופים למדיה בערבית, לא יודעים על מה שקורה. תקראו, תלמדו, תעלו פוסט. יכול להיות שהפוסט שלך יפול על אדם אחד חשוב שיכול להפעיל שרשרת של תגובות”.

לתרומות לחצו כאן