מחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה חושף את המחיר הנפשי שמשלמים אנשי בריאות הנפש שנמצאים בעין הסערה מאז שבעה באוקטובר

84 אחוזים ממטפלי בריאות הנפש בישראל, שטיפלו בנפגעי מתקפת שבעה באוקטובר, נמצאו סובלים מתסמינים של טראומה משנית, מצב שבו המטפלים מתחילים לחוות בעצמם תסמינים של פוסט־טראומה בעקבות החשיפה לסיפורים הקשים של מטופליהם. כמחצית מהם (44.7 אחוזים) דיווחו גם על שחיקה נפשית. ממצאים אלה עולים ממחקר חדש שנערך על ידי חוקרות מאוניברסיטת חיפה ומאוניברסיטת “האנטר” בניו יורק, כחצי שנה לאחר המתקפה ופורסם בכתב העת Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy.

“המטפלים מצאו את עצמם ממשיכים לעבוד בעודם חלק מהאוכלוסייה הנפגעת. זו מציאות יוצאת דופן שממחישה את התופעה המכונה ‘טראומה משותפת'”, אמרה פרופ’ יעל לצר, מעורכות המחקר. עוד עולה במחקר כי אלה שטיפלו במשפחות שכולות ובמשפחות של חטופים דיווחו על רמות גבוהות יותר של חרדה, דיכאון, שחיקת החמלה וטראומה משנית, ממצאים המעידים על עומס רגשי חריג במיוחד כשטיפלו באוכלוסייה זאת. לעומתם, מטפלים שטיפלו באנשי מילואים, בניצולי ה”נובה” ובמפונים הרגישו סיפוק רב בעבודתם והצביעו על פחות תסמינים נפשיים.

המחקר נערך בשל הצורך להבין את ההשפעה של טיפול במצבי קיצון על אנשי בריאות הנפש, במיוחד כאשר גם הם עצמם חיים באותו מרחב פגוע לאחר מתקפת שבעה באוקטובר ומלחמת “חרבות ברזל”. המטפלים נדרשו לספק תמיכה נפשית לאוכלוסיות שנפגעו באופן ישיר: מפונים מהדרום ומהצפון, שורדי מתקפת הטרור בפסטיבל ה”נובה”, בני משפחות של חיילי מילואים, חטופים והרוגים. רבים מהמטפלים היו בעצמם תחת איום ביטחוני, התמודדו עם אובדן אישי או חוו טראומה דומה לזו של מטופליהם. זהו מצב ייחודי המכונה בספרות המקצועית “טראומה משותפת” (shared trauma), שבו מיטשטשים הגבולות בין המטפל למטופל.

במחקר הנוכחי ביקשו פרופ’ לצר, מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה ומהמחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים רמב”ם בחיפה, וד”ר ליאת שקרלסקי, מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת “האנטר” בניו-יורק, לבדוק עד כמה חווים המטפלים תסמינים של שחיקה נפשית, טראומה משנית, חרדה ודיכאון, ומהם הגורמים ובעיקר מי הן האוכלוסיות המטופלות, המשפיעים על רמת המצוקה ועל הסיפוק מהטיפול.

במחקר השתתפו 223 מטפלות ומטפלי בריאות נפש בישראל, אשר עסקו בטיפול באוכלוסיות שנפגעו בשבעה באוקטובר ובלחימה שהתרחשה לאחר מכן. הנתונים נאספו בחודשים פברואר-אפריל 2024 באמצעות שאלונים שבחנו רמות של שחיקה נפשית, טראומה משנית, חרדה, דיכאון, סטרס ושביעות רצון מהעבודה הטיפולית. נוסף על כך, נאספו פרטים אישיים ומקצועיים, כגון: גיל, מגדר, מגזר תעסוקה, ניסיון מקצועי והכשרה בטיפול בטראומה.

מתוצאות המחקר עולה כי 84 אחוזים מהמשתתפים סובלים מתסמיני טראומה משנית, ו־44.7 אחוזים חווים רמות בינוניות של שחיקה נפשית. עוד עולה מן המחקר כי רוב המטפלים דיווחו גם על תחושת סיפוק מהעבודה – 64.8 אחוזים ברמה בינונית ו־35.2 אחוזים ברמה גבוהה. ניתוח הנתונים הראה כי סוג האוכלוסייה המטופלת משפיע באופן ניכר על רמת המצוקה: מטפלים שעבדו עם משפחות חטופים ומשפחות שכולות דיווחו על רמות גבוהות יותר של חרדה וטראומה משנית, ואילו מטפלים שעבדו עם חיילי מילואים ובני משפחותיהם, מפונים וניצולי “נובה” דיווחו על פחות חרדה ויותר תחושת סיפוק. “בעבור מטפלים רבים, העבודה הייתה לא רק מקצועית אלא אישית מאוד – הם חוו את אותה מציאות כמו המטופלים שלהם. הטיפול במשפחות של חטופים, שחיות באי־ודאות ממושכת, היה מקור משמעותי לעומס רגשי”, סיכמו החוקרות.

ממצאי המחקר מדגישים את החשיבות בהענקת תמיכה מקצועית ורגשית למטפלים אשר עובדים עם אוכלוסיות נפגעות, במיוחד כאשר גם הם עצמם מצויים תחת איום או חשיפה מתמשכת לטראומה. החוקרות ממליצות לפתח תוכניות ייעודיות להתמודדות עם טראומה משנית ושחיקה, ולבחון מחדש את ההכשרה המקצועית הקיימת, כך שתתאים למצבים של טראומה קולקטיבית מורכבת ומתמשכת, כפי שחוותה החברה הישראלית מאז שבעה באוקטובר. זהו מחקר חדשני שהביא לפיתוח מחקרים משולבים נוספים וליצירת תוכניות התערבות ממוקדות למטפלי בריאות נפש באזורי משבר. המשך המחקר ממומן על ידי ארגון Mind & Life Institute במטרה להפחית את שחיקת החמלה בקרב מטפלי בריאות נפש בישראל.

קראו עוד על המחקר בכתבה שפורסמה באתר מעריב