נראה שהאנטישמיות רק גוברת בעולם, ומעשי הטרור נגד היהודים מתגברים יותר ויותר. בזמן הזה השאלה שעולה היא: היכן ההסברה הישראלית? איך זה שמדינה שנמצאת במוקד הזרקור התקשורתי העולמי כמעט ולא מגיבה? פרופ’ אלי אברהם, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, הוציא ספר חדש שבוחן את הסיקור המעוות של ישראל בתקשורת העולמית, חושף את המנגנונים שמאחורי האובססיה התקשורתית למדינת ישראל, ומציע דרכי פעולה קונקרטיות לשיפור ההסברה.

“המטרה של הספר היא כפולה”, הוא מסביר את הסיבה לכתיבתו, “קודם כל, לראות כיצד ישראל מסוקרת בתקשורת העולמית, אבל החידוש פה זה להסביר למה. למה יש כזאת אובססיה סביב המדינה הזאת ולמה הסיקור מתאפיין בדברים תמוהים שאין אותם במדינות אחרות. במקביל, הספר בוחן מה ישראל עושה ומה אפשר לעשות יותר טוב כשההסברה בעצם לא עובדת.

הייתי בשנת 2007-2009 בשבתון בדאלאס. ביקשו ממני לתת הרצאות על הסיקור התקשורתי של ישראל. פגשתי קהילות יהודיות שהיו מתוסכלות מהעיוות התקשורתי ושאלו למה ישראל לא עושה כלום בנוגע לתדמיתה התקשורתית. אז התחלתי לאסוף חומרים משנת 1998, אבל כשהמלחמה האחרונה התחילה, אמרתי לעצמי: ‘אם לא אכתוב את הספר עכשיו, אז מתי?’ וישבתי וכתבתי”.

אובססיית הסיקור: המספרים מדברים
פרופ’ אברהם גילה אובססיה כלפי ישראל. “עשרות כתבות על ישראל בכל יום. למשל בניו יורק טיימס היו 900 כתבות בשנת 2023, עוד לפני המלחמה – כמעט 3 כתבות ביום. חמאס בקושי מוזכרים, חיזבאללה, סודן – כמעט לא”, הוא מציין. “מחקרים הראו שאירועים דומים שהתרחשו במדינות אחרות מסוקרים פי 4-5 פחות. כתבות על ישראל תמיד זוכות לכותרות ענקיות, בעמוד הראשון, עם תמונות שמפעילות רגש – ילדים מתים, ילדים בבית חולים”.

איך הכתבות עצמן בנויות?
“רוב הכתבות ממוסגרות כ’יש פה אי צדק’ – תמיד דוד מול גוליית. הפלסטינים כקורבן, ישראל התוקפת. כשיש אירוע טרור, השפה מעוותת. מנסים להלבין את הטרור – זה לא ‘מחבל’, זה ‘צעיר בן 12’. לא אומרים שהוא ניסה לרצוח. פיגוע בירושלים, 12 מתים – לא יכתבו ‘טרוריסט פלסטיני ביצע פיגוע’. בכתבות תמיד ישראל אשמה. הפלסטינים מוצגים כקורבן תמים שרק רוצה מדינה. ולא מסקרים דברים שליליים עליהם – לא ההסתה לטרור, לא ההתעללות בפלסטינים אחרים, לא האלימות הפנימית”.

איך יכול להיות שבכל כלי התקשורת יש את אותו כיוון?
“יש כמה סיבות. רוב העיתונאים עוברים אותה סוציאליזציה באוניברסיטאות – רב-תרבותיות, החלש מול החזק. אבל היהודים נתפסים כקבוצה לבנה פריווילגית שלא זכאית לאותה הגנה שמוצעת למיעוטים אחרים. בנוסף, יש גם פרקטיקות עיתונאיות. עורכים חושבים: ‘ישראל – Bad Guys, הפלסטינים – Good Guys’. הכתבים מבינים שאם הם מעבירים כתבות חיוביות על ישראל – זה לא נכנס לעיתון. אז הם מביאים רק כתבות שליליות.

ישראל היא הפוכה לכל מה שאירופה היא היום – פוסט-שואה, פוסט-טריטוריה, פוסט-דת. ואנחנו עדיין נלחמים במלחמות על זהות, דת, טריטוריה. הם לא מבינים את המורכבות”.

שרשרת האספקה
נקודה מעניינת עליה מצביע פרופ’ אברהם היא מי הספק של החדשות מעזה. “כתבים פלסטינים שעובדים עבור התקשורת הזה תחת מעקב של החמאס. הם לא יכולים לכתוב מה שהם רוצים. לכן הם לא מפרסמים תמונות של מחבלים, לא כותבים דברים רעים נגד החמאס, לא מספרים שהחמאס משגר טילים ממבנים אזרחיים.

ראי לדוגמה את המקרה של מתי פרידמן, שהיה עורך ב-AP, התפטר ב-2014 בגלל האנטי-ישראליות של סוכנות הידיעות. הוא אמר שב-AP היו 40 כתבים בישראל, וכתב אחד ללבנון, עיראק וסוריה ביחד. אז 40 כתבים מבינים: ‘בוא נספק את הסחורה'”.

ואיפה ההסברה שלנו?
“אין היום שום הסברה. בעבר משרד החוץ ריכז את הפעילות, אבל לקחו לו את הסמכויות – הקימו משרד לנושאים אסטרטגיים, משרד הסברה, משרד התפוצות וכו’. כולם רצו סמכויות בתחום יחסי החוץ, אבל זה גרם לכך שאף אחד לא יודע מי עושה מה. השרה האחראית על ההסברה התפטרה בתחילת המלחמה ואמרה: ‘אין לי כלום’.

יש תפיסה מ-1948 של ‘מה שחשוב זה מה שעושים בשטח. מה זה משנה התדמית?’ לעומת זאת, הפלסטינים כבר בשנות ה-70 השכילו להתחבר למערב דרך שפה של זכויות אדם וחופש, והם בנו יחסי ציבור מושלמים. חמאס הם אלופים – יש להם מי שעוקב אחרי התקשורת, רואה מה עובד, ומפעיל עשרות כתבים לתחקירים נגד ישראל”.

מה הפתרון?
“אני מציע להקים רשות לאומית להסברה – מנותקת מהפוליטיקה, עם תקציב ל-10-20 שנה. יהיו אנשים מקצועיים שייקחו את הידע התיאורטי והמקצועי, יפעילו ארגוני חברה אזרחית. זה לא יהיה חובבני – משהו מאוד מקצועי שלא קשור לפוליטיקאים.

צריך לעקוב אחרי כלי התקשורת הזרים, לפנות אליהם ולהראות את העיוות של הכתבים שלהם בנוגע לסיקור ישראל: ’78 מתוך 80 כתבות שליליות – אנחנו לא משתפים פעולה יותר’. צריך להכשיר תלמידי תיכון, אנשים שיוצאים לחו”ל, שגרירים. יש דרכים מקצועיות, אבל אין מדיניות. פה באוניברסיטה הקמנו תוכנית ‘שגרירים ברשת’ שהכשירה 25 סטודנטים בשנה – ערבים, דרוזים, בדואים. נתנו להם כלים, הם הפעילו קבוצות ברשתות. זה עבד 7 שנים עד הקורונה, אבל התקציב נגמר. היום אנחנו מכשירים סטודנטים בתואר שני בתקשורת אסטרטגית, אבל אנחנו צריכים הרבה יותר”.

מסר לסיום
“הסברה זה עניין של ביטחון לאומי. אתה יכול לנצח בשדה הקרב אבל להפסיד בהסברה – והעולם נגדך. כשהמלחמה התחילה חיפשו אנשים שמדברים שפות זרות בוואטסאפ השכונתי. אנחנו המדינה שכל שנתיים יש משבר – איך זה שאין מערך שיודע מי עושה מה? אף אחד לא יודע מי עושה מה, וחייבים להתעורר”.

עוד על הספר בכתבה שפורסמה באתר ישראל היום