האמן דן אלון, בוגר התואר השני באמנות של אוניברסיטת חיפה, פורש בתערוכה חדשה את סיפור המשפחה שלו כמפה של טראומות עוברות בין הדורות. בין ציורי דיו שחור-לבן, שאלונים רפואיים וקולות מהטלוויזיה של 2001, הוא בוחן כיצד אירועים היסטוריים ממשיכים להדהד בגופנו ובנפשנו. “יומיים אחרי הפיגוע בנתניה נסעתי באוטובוס לבגרות במתמטיקה”, כותב דן אלון בתערוכתו החדשה ‘יותר ממטען אחד’. “באוטובוס עמד גבר עם מעיל גדול. נבהלתי – וירדתי. ברחתי. לא ניגשתי לבגרות. לא יכולתי לשאת את הריח. הדברים שראיתי יומיים לפני חוזרים אליי במחשבות מאז”.

זהו אחד מרגעי השיא של התערוכה שנפתחת ב-26.12 ב’הלובי’ – מקום לאמנות בתל אביב, ובה אלון, אמן בן 43 הפעיל כמעט שני עשורים, חושף בפעם הראשונה טראומה אישית עמוקה מתקופת הפיגועים. אבל זה לא רק הסיפור שלו – זו מפה שלמה של כאב משפחתי המשתרע על פני דורות.

בניגוד לעבודות הקודמות של אלון, הרוויות בצבעים פראיים ובאנרגיה ויזואלית גועשת, התערוכה הזו מוצגת כולה בשחור-לבן. ציורי דיו על נייר תלויים על הקירות כמעין אילנות יוחסין משפחתיים, לצידם עבודות סאונד – באחת נשמעים קולות מהטלוויזיה של 2001, זמן קצר אחרי פיגוע בנתניה. בחלל מונחים שאלונים רפואיים אמיתיים שהוריו של אלון מילאו לאורך השנים על מחלות תורשתיות.

“זה מאפשר לי להרגיש קצת פחות לבד”
“כל העבודות שלי הן כאלו”, הוא מסביר. “בדרך כלל אני מתקשה לשתף דברים קשים, במיוחד אם הם כל כך מורכבים וסותרים, מלאי רבדים ולפעמים קשה להסביר אותם במילים. אז אני מעביר אותם דרך פורמט חזותי, שמאפשר קצת לרתום את הצופים לחוויה, ולהרגיש קצת פחות לבד”.
הבחירה בשחור-לבן, מסביר אלון, נועדה לחבר בין הזמנים: “יש כאן איזשהו הקשר להיסטוריה, אלבומי תמונות משפחתיים ישנים, ורציתי שכל הזמן יקבלו האחדה סגנונית, ללא היררכיה”.

סינדרום האבות הקדומים
התערוכה נשענת על מושג שטבעה הפסיכולוגית הצרפתייה אנסלין שוצנברגר – “סינדרום האבות הקדומים”. לפי תיאוריה זו, דפוסים בלתי-נראים עוברים במשפחה מדור לדור: טראומות, פחדים, סודות שנמסרים בלי מילים. השם הדו-משמעי של התערוכה – “יותר ממטען אחד” – יוצר הקבלה בין המטען הגנטי למטען הנפץ.

אלון מזמין את הצופים להתחקות אחר כמה צירים משפחתיים, שבהם הטראומה היא הסוכנת העיקרית. המבט שלו צולל כמה דורות אחורה לתולדות שתי המשפחות – מצד אימו ומצד אביו. הציורים מתארים סיטואציות החוזרות שוב ושוב במיקומים גאוגרפיים שונים ובזמנים משתנים.
“המודל המשפחתי שאני מציג הוא טמפלייט לכל משפחה בערך, שלכל אחת יש את הטראומות שבה. וגם להעביר את המחשבה שטראומות עוברות בגנים וזה שאנשים סובלים מחרדה, או מתמודדי נפש, מתקשים להתמודד עם החיים זה לא באשמתם, אלא פעמים רבות סביבתי, נסיבתי, ובתקווה ייתן קצת אמפתיה עצמית”.

האמן כחוקר
אלון, שמרצה כיום בפקולטה לעיצוב בשנקר, מגדיר את עצמו כאמן-חוקר. עבודותיו משתרעות על מדיות מגוונות – ציור, נובלות גרפיות, סאונד ומיצבים. הוא השתתף בכ-100 תערוכות בארץ ובעולם, ופרסם 8 ספרים. ביולי האחרון יצא לאור ספרו “מאמרים גרפיים” – שני מאמרים אקדמיים המשלבים אמנות במחקרם.

“הלימודים לימדו אותי שיש טעם לזליגה שלי למחוזות אחרים – תחומי ידע אחרים”, הוא מספר. “להיות אמן-חוקר אקדמי. מחקר באמצעות אמנות ועל אמנות. הפיילוט לתערוכה הזאת היה בשנה הראשונה ללימודים, אבל היא התפתחה לאורך שנתיים, ומכילה גם חומרים שהתחלתי לעבוד עליהם בגרמניה לפני 8 שנים”.

אפיגנטיקה – תחום המחקר העוסק בשינויים גנטיים הנגרמים מגורמים חיצוניים ועוברים בתורשה – היא נושא מרכזי בתערוכה. אחת מעבודות הסאונד מדמה מענה אוטומטי ממעבדה המוסרת אינפורמציה על שינויים גנטיים של מטופל.

מי המרצים שהשפיעו עליך הכי הרבה במהלך הלימודים?
“אני סך מרציי. אבל, השלושה שעבדתי איתם בצמידות רבה הן פרופ’ שרון פוליאקין וד”ר טליה הופמן, שליוו את העבודה לאורכה, וגם ללא קשר את הכתיבה האקדמית שגם היא נעשתה באמצעות אמנות ויצאה בקיץ האחרון בספר ‘מאמרים גרפיים קומיקס אקדמי בשני חלקים’. והשלישי, פרופ’ מרקוס זילבר, היסטוריון, שיחד איתן אפשר לי לכתוב טקסטים אקדמיים בפורמט של קומיקס. את התערוכה כפי שהיא תוצג עכשיו כאמור לא עשיתי באוניברסיטה, אלא הרעיונות שבה קיבלו גם פידבק מפוליאקין והופמן וזה היה תהליך מעניין מאד של מציאת תחומים מחוץ לאמנות לחבר לתוך הפרויקט באופן אורגני”.

האם אתה ממליץ לאמנים אחרים ללמוד באקדמיה?
“אני חסיד גדול של לימודים. זו מסגרת, זו מעבדה, זה מקום להחליף רעיונות עם קבוצת שווים, וגם לעשות טעויות וזה נחמד. בנוסף, זה מקום שיש בו סוגים שונים של ידע ואפשרות להכיר בני אדם, וזה מעניין יותר ופחות צפוי מאשר צורות לימוד אחרות. יש באקדמיה תפיסה של רוח, אולי קצת פחות דגש על החלק הטכני. מכיוון שאני כזה בדרך כלל באופן טבעי, אני מוצא חיבור. מי שכזה, מומלץ לו או לה בהחלט”.

התערוכה “יותר ממטען אחד” של דן אלון, תוצג ב’הלובי’ – מקום לאמנות בתל אביב, החל מה-26.12.25 ותימשך עד 25.1.26. אוצרת: אורית מור.