מחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה תיעד לראשונה עשרים שנות הצטברות פלסטיק במדרגות החוף הנסוגות של ים המלח ומציג עדות ראשונה לזיהום פלסטיק בנקודה הנמוכה ביותר בכדור הארץ. המחקר, שפורסם בכתב העת Journal of Hazardous Materials, מראה כי שילוב ייחודי של שיטפונות בזק, מליחות קיצונית וירידה מהירה במפלס מי הים יצרו ארכיון טבעי שבו נשמרים שרידי הפלסטיק שמקורם מאזור ירושלים ומגיעים מדי שנה אל קו החוף. “כשהגענו לשטח ראינו לא רק נסיגה דרמטית של קו החוף אלא גם כמויות אדירות של פלסטיק, כולל שקיות, צעצועים ואפילו ציוד צבאי שצף על פני המים. זה היה רגע מטלטל שהבהיר לנו עד כמה עמוקה וחמורה התופעה”, אמר ד”ר אקוש קלמן מאוניברסיטת חיפה, מעורכי המחקר.

בים המלח, האגם המלוח העמוק ביותר בעולם והנקודה היבשתית הנמוכה ביותר על פני כדור הארץ, התרחשה בעשורים האחרונים נסיגה מהירה ומתמשכת של מפלס המים. ירידה זו יוצרת מדי שנה טבעות חוף חדשות, טרסות חוף שנתיות, שבהן נלכדים משקעים וחומרי סחף המגיעים לנקודה הנמוכה של אגן הניקוז. נחל קדרון, המנקז שטחים אורבניים נרחבים במזרח ירושלים, מעביר אל ים המלח משקעים, חומרי סחף ופסולת עירונית בשיטפונות חורפיים קצרים אך רבי־עוצמה. בשל מליחותם וצפיפותם הגבוהה של מי ים המלח צפים ונערמים רוב חומרי הפלסטיק בקו החוף, וכך נוצרת סדרה של טרסות חוף המתעדות את כמות וסוג הפסולת שהגיעו לאזור מדי שנה.

במחקר הנוכחי ביקשו פרופ’ בוורלי גודמן־צ’רנוב, פרופ’ מייקל לזר וד”ר אקוש קלמן, מבית הספר למדע הים ע”ש צ’רני באוניברסיטת חיפה, יחד עם צוות חוקרים מאיטליה, לבדוק כיצד פסולת פלסטית שמקורה באזור ירושלים מגיעה אל ים המלח במהלך שיטפונות בזק, כיצד היא מצטברת על טרסות החוף לאורך שני עשורים ואיך תנאי הסביבה הקיצוניים של האזור משפיעים על פירוקה למיקרופלסטיק. כמו כן, ביקשו החוקרים לבחון את השינויים שחלו בכמות ובאופי הפסולת לאורך השנים ואת התרומה של טרסות החוף ‘כארכיון’ טבעי המאפשר לשחזר את דפוסי ההובלה והזיהום.

במחקר הנוכחי בדקו החוקרים 34 טרסות חוף שנוצרו בשנים 2021-2000 בנקודת המפגש של נחל קדרון עם ים המלח. בכל טרסה נאספו באופן שיטתי כל פריטי הפלסטיק הנראים לעין, ותועדו: משקליהם, סוגיהם, מצב השחיקה של הפלסטיק, וכן נבחן הפיזור שלהם בשטח. נוסף על כך, נאספו דגימות משקעים מהשכבות העליונות של כל טרסה לצורך ניתוח מיקרופלסטיק. במעבדה הופרדו חלקיקי המיקרופלסטיק מן המשקעים, סוננו, נספרו ותועדו בצילום מיקרוסקופי. לאחר מכן נותחו החלקיקים באמצעים טכנולוגיים שאפשרו לזהות את סוגי הפולימרים ואת השינויים הכימיים שחלו בהם כתוצאה מחשיפה ממושכת לשמש, לטמפרטורות גבוהות ולתנאי סחיפה קיצוניים. במקביל נותחו תצלומי אוויר ותמונות לוויין היסטוריות, כדי להבין כיצד השתנו גיאומורפולוגיית החוף ותוואי זרימת הנחל, וכיצד שינויים אלה השפיעו על דפוסי הובלת הפסולת והצטברותה לאורך השנים.

מתוצאות המחקר עולה כי טרסות החוף שנוצרו לפני שנת 2000 אינן מכילות כלל פלסטיק, ממצא המצביע על עלייה חדה בכמות הפסולת הפלסטית שהחלה להגיע לאזור בתחילת שנות האלפיים. החל משנה זו ניכרת עלייה עקבית בכמות הפלסטיק המצטברת בכל אחת מן הטרסות השנתיות, ובטרסות הצעירות יותר נמצאו כבר מאות קילוגרמים של פסולת. ניתוח דגימות המשקע הראה כי רוב חלקיקי המיקרופלסטיק מורכבים מפוליפרופילן ומפוליאתילן, שניים מחומרי הפלסטיק הנפוצים בשקיות, אריזות ובקבוקי שתייה. התברר כי תנאי האקלים באזור, ובהם חשיפה ממושכת לשמש, טמפרטורות גבוהות ורוחות חזקות, מאיצים את התפוררותם של פריטי הפלסטיק הגדולים ויוצרים אלפי חלקיקים זעירים חדשים מדי שנה.

לדברי החוקרים, קילוגרם אחד של פלסטיק גדול הנראה לעין יכול להתפורר לכארבעת אלפים חלקיקי מיקרופלסטיק בכל שנה ואם המגמה תימשך עלול משקל הפלסטיק המצטבר על טרסה בודדת להתקרב למשקל של טון אחד עד שנת 2030. עוד נמצא במחקר, כי חלק מהפסולת נלכד בבולענים ובסדקים הנוצרים לאורך החוף הנסוג, תהליך המטמיע את הפלסטיק בשכבות המשקע ועלול ליצור סימן גיאולוגי מתמשך לפעילות האנושית באזור. “התמונה הרחבה ברורה, ככל שהאוכלוסייה גדלה כך גדל גם היקף הפסולת שמגיעה לנחלים ולבסוף לים המלח. העובדה שרוב הפלסטיק צף ומצטבר לאורך החוף מצביעה על כך שיש חלון הזדמנויות לטפל בו לפני שהוא נקבר והמצב ייעשה לבלתי הפיך. הממצאים מראים כי ללא טיפול במקור הזיהום תמשיך הפסולת להיסחף אל החוף, להיקלט בבולענים וליצור שכבות סדימנט שיישארו כחלק קבוע בסביבה הגיאולוגית של האזור”, סיכמו החוקרים.

קראו עוד על המחקר בכתבה שפורסמה באתר הארץ