מאת: ד״ר מרק וולוביץ, החוג לתולדות ישראל ומקרא, אוניברסיטת חיפה, עמית מחקר של “קרן אלפרד לאנדקר”

מאז ה-7 באוקטובר והמלחמה בעזה, מתרחשות שתי תופעות מקבילות: עלייה בתקיפות אלימות נגד יהודים ברחבי העולם, ומחאות המוניות נגד מדיניות ישראל. אלה לצד אלה הציתו מחדש מחלוקת סביב שאלות המלוות את ישראל מאז הקמתה: האם ביקורת חריפה על ישראל היא מסווה לשנאת יהודים? והאם התנגדות עקרונית לציונות חייבת להתפרש כאנטישמית? בעוד שרבים בישראל רואים במחאות נגד ישראל ברחבי העולם חלק מגל אנטישמי גואה, המפגינים והמתנגדים למדיניותה של ישראל (ביניהם גם יהודים רבים) טוענים שיש להבחין בין אלימות ורטוריקה אנטישמיות מובהקות, לבין ביקורת פוליטית לגיטימית. הפער כאן אינו רק אידאולוגי, אלא גם תפיסתי. מצד אחד עומד נרטיב המזהה אנטישמיות שרק מחפשת אמתלה להתפרץ; ומנגד, נרטיב הגורס כי שימוש גורף במונח ‘אנטישמיות’ חוסם דיון ענייני בסוגיות פוליטיות מורכבות.

למעשה, עוד לפני הקמת מדינת ישראל שררה מחלוקת רבה סביב האופן שבו יש להשתמש במונח אנטישמיות. ב-1926, העיתונאי והמדינאי היהודי פרץ ברנשטיין, לימים מראשי הציונות הכללית, קבע כי אין אף תקרית אנטישמית שלא יימצא מי שיטען בתוקף שאינה אנטישמית כלל. כך למשל, האם התנגדות ללאומיות יהודית שקולה להתנגדות לזכויות בסיסיות של יהודים? השאלה הייתה סבוכה במיוחד משום שגם בתוך הקהילות היהודיות – אורתודוכסים, ליברלים, וסוציאליסטים – היו רבים שהתנגדו ללאומיות היהודית. אחד החששות שהועלו בדיונים פוליטיים ואינטלקטואליים היה כי צמיחת הלאומיות היהודית תחזק את הטענה בדבר ‘נאמנות כפולה’, ובכך תתרום לעלייה באנטישמיות. האם מוטל על יהודים להישמר מפני קידום דעות ומעשים אשר עלולים לסכן את ביטחונם שלהם ושל יהודים אחרים בעולם? הזכות להגדרה עצמית לאומית, חופש ביטוי והתארגנות פוליטית עמדו במתח עם החשש מפני ההשלכות האפשריות של שימוש בזכויות אלה.

שאלה זו הופכת טעונה עוד יותר בכל הנוגע לפעולות מאורגנות לקידום ריבונות יהודית. בתחילת המאה העשרים, התנועה הציונית ביקשה לרתום מעצמות אימפריאליות כדי לתמוך ביוזמה להעניק ליהודים בית לאומי בארץ-ישראל. במקביל, החלו להתפרסם בעיתונות הרוסית “הפרוטוקולים של זקני ציון”, שורת תמלילים מפוברקים של מפגש חשאי בין מנהיגים יהודים – אנשי דת, אילי הון ופעילים ציוניים – הזוממים לזרוע כאוס ברחבי העולם ולצבור כוח. מפיצי המסמך הציגו בכך את הציונות לא כתנועה לאומית, אלא כזרוע ביצועית של אותה מזימה יהודית לערער את הסדר החברתי כולו.

מעגל קסמים טראגי: כיצד הפנטזיה על כוח יהודי מזינה עצמה
בשנות העשרים והשלושים, ה״פרוטוקולים״ תורגמו לעשרות שפות והוצגו על ידי תנועות אנטישמיות ברחבי העולם כמסמך המאשש את החשדנות והאיבה כלפי יהודים ומעניק הסבר פשוט למשברים הכלכליים והפוליטיים של התקופה. הקמתה של מדינת ישראל לאחר השואה נועדה לתת פתרון טריטוריאלי ופוליטי לסכנת האנטישמיות, אך היא גם יצרה ביטוי חדש לפנטזיה האנטישמית המדמיינת כוח יהודי. בכך ניתן להסביר את הפופולאריות של ״הפרוטוקולים״ ושל רעיונות המזוהים עימם במרחבים שונים של הימין הקיצוני במערב, בגוש הקומוניסטי, ובעולם הערבי.

כך נוצר מעגל קסמים טראגי: הציונות שאפה להעניק ביטחון ליהודים באמצעות כוח מדיני, אך האנטישמיות המודרנית ניזונה מהפחד מפני כוח יהודי. האנטישמיות דוחפת יהודים להתארגן ולהפעיל כוח כדי להגן על עצמם; הפעלת הכוח, מצדה, מתפרשת לעיתים כאישוש של תיאוריות אנטישמיות.

למעגל הקסמים הזה יש גם השפעה על תפיסת המציאות הישראלית. עבור ישראלים רבים, הביקורת העולמית על ישראל אינה נתפסת כוויכוח פוליטי לגיטימי, אלא כנסיון לערער על זכותם של יהודים להגדרה עצמית. מתוך הדינמיקה הזו צמחה תפיסת עולם דיכוטומית, המחלקת את העולם לשני מחנות בלבד: תומכי ישראל ללא סייג, ואנטישמים במסווה. במציאות כזו, היכולת להקשיב לביקורת או לנהל דיון מוסרי נעלמת, שכן כל ערעור על השימוש בכוח נתפס מיד כחלק ממזימה עתיקה להשמדתנו.

החורבן של רצועת עזה בידי ישראל והרטוריקה הלוחמנית של נבחרי ציבור ישראלים סייעה להחיות פנטזיות ישנות על כוח יהודי המשתולל ללא רסן. בכך משחקת ישראל, במודע או שלא במודע, את התפקיד שנכתב עבורה בטקסטים האנטישמיים הישנים. השיח על מלחמת עזה משמש כזירת קרב רעיונית סביב יחסי הגומלין בין לאומיות יהודית ואנטישמיות. במצב זה, כל הפעלה של כוח צבאי אינה רק מעשה מדיני, אלא גם מעשה סמלי שמהדהד היסטוריה ארוכה של חששות ופנטזיות על כוח יהודי.