מאת: פרופ׳ בני מילר, הפקולטה למדעי המדינה, אוניברסיטת חיפה

מרבית חברות האו״ם—123 מדינות בסה״כ—הצביעו בשבוע שעבר בעד נסיגה ישראלית מרמת הגולן—כולל מדינות שנמנעו בעבר כמו ידידה מובהקת של ישראל—גרמניה; וכן מדינות כמו הונגריה ואוקראינה. השאלה היא מדוע הושג רוב שכזה?

ישראל הרי טוענת ששליטה ברמת הגולן היא קריטית לביטחון ישראל. עד מלחמת ששת הימים הכוחות הסוריים ששלטו בגולן הפגיזו את הישובים הישראלים בגליל ובעמק הירדן; ועל כן לאחר כיבוש הרמה ב-1967 ישראל טענה ששליטה ברמת הגולן—או לפחות בחלק נכבד ממנה –חיוני לביטחון הישובים הישראלים. אמנם ראשי ממשלה ישראלים שונים קיימו מגעים עם המשטר הסורי על הסדר שלום שתהיה כלולה בו גם נסיגה מסוימת מרמת הגולן, אולם בעקבות פרוץ האביב הערבי בסוריה במרץ 2011 סוגיית הנסיגה ירדה מסדר היום עקב חוסר היציבות הגדול בסוריה וכן עלייתם של כוחות גיהדיסטיים אנטי-ישראליים קיצוניים שונים, חלקם גם לא מאוד רחוקים מגבול רמת הגולן.

גם לאחר הדחת משטר אסאד לפני כשנה, הסכנות שמציבים גורמים איסלמיסטיים שונים לישראל, הממוקמים לא הרחק מרמת הגולן, לא נעלמו ואולי אפילו התגברו. בנוסף קיימים בישראל ספקות לגבי הכוונות לגבי ישראל של המשטר החדש בראשות איש אל-קאידה לשעבר, א- שארה, למרות שהנשיא טראמפ אימץ אותו כמנהיג חזק אך גם כמי שראוי לאמון ושניתן לעשות איתו עסקים. יחד עם זאת, ממשל טראמפ, עוד בקדנציה הראשונה שלו, הכיר בריבונות שהחילה ישראל על רמת הגולן.

מדוע אם כן עצרת האו״ם הצביעה ברוב כזה ניכר בעד הנסיגה הישראלית מרמת הגולן?

מעבר לטענות הישראליות הרגילות בדבר העוינות לישראל של הרוב האוטומאטי בעצרת האו״ם, שאינן בלתי-נכונות כשלעצמן, התשובה לכך נעוצה במרכזיות ובאוניברסליות של הנורמה של השלמות הטריטוריאלית של מדינות וההתנגדות הגורפת למתן הכשר לשינוי גבולות באופן חד-צדדי. נורמה זאת הפכה לנורמה מובילה בסדר העולמי בעיקר לאחר מלה״ע ה—2 וכן בעידן הפוסט-קולוניאלי כדי למנוע חזרה לעולם של מלחמות כיבושים כפי שהיה המצב הבינ״ל עד מלה״ע ה-2.

נכון שגבולות רבים בעולם (למשל באפריקה, דרום אסיה והמזה״ת) הם גבולות מלאכותיים בלי להתחשב פעמים רבות באיתני הטבע או בזהויות אתניות ובנאמנויות לאומיות. מצב זה אכן גורם לסכסוכים פנימיים ובינ״ל רבים. המזרח התיכון הוא דוגמה מובהקת של סכסוכי זהויות כמו שראינו באביב הערבי ובהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני. הגבולות במזה״ת (אם כי לא רק באזור זה) הם בעייתיים במיוחד מכיוון שהם מורשת של הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי וההסכמים ביניהם (הסכם ״סייקס-פיקו״—אבל גם הסכמים נוספים בעקבותיו).

הגבולות המוכרים בין-לאומית של ישראל הם גבולות הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות ערב מ-1949 בעקבות מלחמת העצמאות. אפשר להתווכח על מידת הרלוונטיות של גבולות אילו מבחינת ההגנה על ביטחון המדינה ומבחינת זכויות היסטוריות של העם היהודי (בעיקר ביהודה ושומרון) אך מבחינת הקהילה הבינ״ל ניתן לשנות גבולות אילו רק בהסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב ולפלסטינים. כל צעד חד-צדדי נתפס כהפרה של הנורמה של עקרון השלמות הטריטוריאלית—הפרה שעלולה ליצור חוסר יציבות אזורית.

נכון שהיו הפרות חד-צדדיות של נורמה זאת במערכת הבינ״ל אך לרוב הן נתקלו בהתנגדות בינ״ל גורפת—כמו הפלישה של צפון קוריאה לדרום קוריאה ביוני 1950 והפלישה העיראקית לכווית באוגוסט 1990. ואכן כתגובה לפלישות אילו נוצרו קואליציות בינ״ל רחבות, לרוב בראשות ארה״ב, שהחזירו את המצב לקדמותו והדפו את הכוחות הפולשים.

הדוגמה הבולטת האחרונה של הפרת נורמה זאת היא הפלישה הרוסית לאוקראינה בפברואר 2022. פלישה זאת זכתה להתנגדות רחבה, בעיקר במערב, אך לא רק בו. נושא הגבולות בין רוסיה ואוקראינה נתון כעת במו״מ קשוח בפורומים שונים בין רוסיה-אוקראינה—ארה״ב-אירופה. אך בכל מקרה הרגישות הבינ״ל לשינוי גבולות בינ״ל באמצעות שימוש בכוח גברה בעקבות המקרה האוקראיני ורגישות זאת עשויה להסביר—לפחות חלקית- את ההתנגדות הגדולה לשיניו חד-צדדי של הגבול ברמת-הגולן. כמובן שההצבעה בעצרת באה גם על רקע הביקורת הגדולה על ישראל בעיקר בעקבות המלחמה בעזה וכן ההשתלטות הישראלית על טריטוריות בדרום סוריה שמעבר לרמת הגולן הישראלית והחשש שישראל תישאר לזמן בלתי מוגבל בשטחים אילו (וכן גם בשטח בדרום לבנון שמעבר לגבול עם שכנתנו הצפונית).

לסיכום, הקהילה הבינ״ל בהכללה שוללת שינוי גבולות בינ״ל באורח חד-צדדי למרות המלאכותיות של גבולות רבים ולמרות שלעיתים קיימות סיבות טובות לצורך לשנות גבולות. אפשר—ואף רצוי מאוד– לבקר את הקהילה הבינ״ל על צביעות והתחסדות מרובים ועוד יותר מכך– על חוסר האונים הגדול מול הפלישה הרוסית לאוקראינה.

עם זאת מן הראוי לקחת בחשבון שההעדפה הברורה הבינ״ל היא א. לא לשנות גבולות למרות הבעייתיות שלהם במקרים רבים; ב. אם לשנות גבולות אז באמצעות הסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר בדרכי משא ומתן.