“המאמץ להשתלב הוא מתיש”, אומרת סלעית אחי-מרים, ומסבירה את הרעיון המרכזי מאחורי פרויקט ‘תיאטרון על הרצף’ לצעירים על הרצף האוטיסטי שהיא מנהלת בירושלים. לקראת יום המודעות הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות, היא משתפת בסיפור על מקום שנותן לצעירים שעה וחצי בשבוע פשוט להיות מי שהם.

“התחלתי ללמוד פסיכודרמה בגיל 50 באוניברסיטת חיפה,” מספרת סלעית אחי-מרים, עשור אחרי היא עומדת בראש המרכז העירוני לתיאטרון על שם נורית קציר – בו קיים פרויקט תיאטרון ייחודי לצעירים על הרצף האוטיסטי. “חיפשו לי מדריכה שתבין את האתגרים של להתחיל ללמוד בגיל מאוחר, ומצאו לי את קלר ברקאי – וטרינרית שגם היא התחילה ללמוד בגיל מאוחר. מהרגע שראיתי אותה, התאהבתי”.

קלר, שלצערנו כבר נפטרה, עבדה עם צעירים על הרצף האוטיסטי בבית ספר אחד העם בפתח תקווה, שם ביצעה סלעית את הפרקטיקום שלה. “נסעתי פעם בשבוע מירושלים לפתח תקווה בגלל ההדרכה המיוחדת שהיא נתנה לי”, היא נזכרת. “שם קיבלתי את ההיכרות הראשונה שלי עם האוכלוסייה הזאת”.

אילו כלים למדת באוניברסיטה שעוזרים לך בעבודה?
“בעיקר – לא לפחד, וגם לקרוא המון. מאמרים על אבחון מאוחר של בנות על הרצף, על ה-masking של בנות שמקשה על זיהוין לעומת בנים, על הבלבול המגדרי. דברים שלמדתי עם קלר וראינו יחד קורים בפועל”.

איך נולד פרויקט
כאשר קיבלה תקציב מהעירייה לפעילות לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים, סלעית ידעה בדיוק למי היא רוצה לפנות אליו. “יכולתי לבחור כל אוכלוסייה, והחלטתי שזאת תהיה צעירים על הרצף האוטיסטי. נמשכתי אל הנושא הזה – גם כי יש לי חברות שילדיהן על הרצף”.

הפרויקט התחיל בצניעות. “בשנה הראשונה סיימו שלוש בנות. אשתקד היו 25 משתתפים בשלוש קבוצות: צעירים (13-15), נוער (16-20) ובוגרים (20-25)”, היא מונה בגאווה. “והביקוש רק גדל והולך”. הפרויקט, שמנוהל בשיתוף עם עינת לביא בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בתיאטרון קהילתי, ממשיך לגדול – ועימו גם הביקוש למקומות בטוחים נוספים שבהם צעירים על הרצף יכולים פשוט להיות עצמם.

גישה ייחודית: מקום להיות עצמי
מה שמייחד את הפרויקט הוא הגישה שלו. “בניגוד למקומות אחרים, ואני לא אומרת שהגישה שלנו יותר טובה – יש מקום להכל – אנחנו לא משלבים אותם”, מסבירה סלעית. “יש להם פה שעה וחצי בשבוע להיות עם אנשים שמתמודדים עם דברים דומים, בלי הצורך להשתלב, להתאים את עצמם. פשוט להיות מי שהם. המאמץ להשתלב הוא מתיש. פה הם מקבלים הזדמנות להרפות מהמאמץ הזה, במקום של קבלה מוחלטת”.

ומה עם גבולות?
“אי אפשר ליצור תיאטרון בלי משמעת וגבולות – הם חייבים להגיע בזמן, להשתתף, ולהיחשף. אבל כל זה נעשה בהתאמה אישית”.

מה מבחינתך הרגע הכי מרגש בתיאטרון שלכם?
“הגאווה שלהם לעמוד על הבמה. בסוף כל שנה יש לנו הצגה, ואחריה שיח עם הקהל. זה נורא מרגש. בתיאטרון שלנו, הם מדברים על האוטיזם שלהם, על ההתמודדויות שלהם – בבית הספר, מול מטפלים, בצבא, בחיים. הם מדברים על הסטיגמות שהם נתקלים בהן. הנראות שלהם על הבמה – זה מה שמרגש אותי הכי הרבה”.

איזה מסר יש לך להעביר לכבוד יום זה?
“קבלה. קבלה של מי שעומד מולי באשר הוא”.