כשמורן סמואל, ספורטאית פאראלימפית ישראלית ובוגרת תואר ראשון בלימודי פיזיותרפיה ותואר שני בחינוך והתפתחות בגיל הרך מאוניברסיטת חיפה מדברת על המסע שלה, היא לא מתחילה מהמדליות, היא מתחילה מהשאלה שליוותה אותה לאורך כל הדרך: “למה זה קרה לי?”. זו שאלה שמתרוצצת בראש של כל מי שמתמודד עם אתגר משמעותי או אובדן, והיא מודה שלרוב אין תשובות אמיתיות בתחילת הדרך.

לכבוד היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות, שוחחנו על המסע – “מצד אחד את מבינה שאת חייבת לשחרר את השאלה הזו כדי לא להיות מתוסכלת, ובאותו זמן את יוצאת לאיזשהו מסע לייצר משמעות שתעזור לך להסתכל על משהו רע שקרה ולחיות לצידו בהשלמה”.
שלוש מדליות פאראלימפיות בשלוש אולימפיאדות שונות הן לא רק גאווה וסיפוק עבור מורן. הן התשובה שלה לאותה שאלה. הן המשמעות שיצרה לעצמה במסע שלה.

מהמגרש לבריכה: מסע של שינוי
מורן החלה את דרכה הספורטיבית כשחקנית נבחרת ישראל בכדורסל, אך החיים הובילו אותה למסלול אחר. באמצע לימודיה לתואר הראשון בפיזיותרפיה, מצאה את עצמה בשיקום נירולוגי. שני תחומים עניינו אותה במיוחד במהלך הלימודים – שיקום נירולוגי ופיזיותרפיה לתינוקות וילדים. כשהבינה שכבר לא תוכל לעסוק בתחום השיקום הנירולוגי כמטפלת, ידעה בוודאות שהיא חייבת להיות פיזיותרפיסטית, ולכן המשיכה בלימודים והתמקצעה בתחום של התפתחות הילד.

התמיכה שקיבלה מהאוניברסיטה הייתה מכרעת. “החוג לפיזיותרפיה ליווה אותי תוך כדי האשפוז והשיקום שלי. גם החברים ללימודים וגם כל צוות הפקולטה היו שם בשבילי בכל שלב בדרך”, היא נזכרת. “אפשרו לי לחזור ללימודים לאחר השיקום ולהשלים את התואר עם המון התחשבות והתאמות כדי שאכן אצליח לסיים את הלימודים ואת ההכשרה המקצועית”.

שילוב בלתי אפשרי? לא בשבילה
החזרה לספורט המקצועני לא הייתה פשוטה, במיוחד כשהיא התרחשה במקביל ללימודים לתואר שני. מורן חזרה לאימונים מקצועניים והתאמנה למשחקים הפאראלימפיים בלונדון 2012 תוך כדי שכתבה את התזה שלה בפקולטה לחינוך. “קיבלתי תמיכה מלאה”, היא מספרת. “פרופסור ענת שר, שהייתה המנחה שלי, היא תומכת נלהבת בספורט ומעריכה מאוד ספורט מקצועני, והיא התחשבה בלוחות הזמנים שלי והתגמשה כך שאעמוד בכל הדרישות וההגשות בזמן”.

התואר השני בחינוך והתפתחות בגיל הרך לא היה צעד מקרי. לקראת סוף התואר הראשון, עבדה מורן כעוזרת מחקר בחוג לייעוץ והתפתחות האדם, עם ד”ר אסנת עטון עיני וד”ר דינה כהן. “הן, כל אחת בדרכה, מחוברות לעולם ההתפתחות בגיל הרך, והן פתחו לי צוהר מיוחד ומקצועי שחידד לי עוד יותר שזה התחום שאני רוצה לעסוק בו”. הלימודים במגמה של הגיל הרך אפשרו לה להרחיב בצורה משמעותית תחומים נוספים בהתפתחות הילד שאינם קשורים דווקא להתפתחות מוטורית, והפכו אותה למטפלת טובה יותר עם ידע רב תחומי.

איך משלבים בין לימודים למצוינות בתחום אחר?
“בנייה נכונה של לוח הזמנים שלנו היא המפתח להצלחה בשילוב בין תחומים שונים בחיים. לא סתם קיים המשפט ‘לאנשים עסוקים יש הכי הרבה זמן’. צריך להזיז את הסחות הדעת, לעבוד עם לוח זמנים מסודר ולוודא שאנחנו ישנים מספיק שעות בלילה”.

פיזיותרפיסטית ילדים: תפיסת עולם של מסוגלות
כיום, מורן עובדת כפיזיותרפיסטית ילדים, הניסיון האישי שלה משתלב בצורה טבעית בגישה הטיפולית. “בלי קשר להתמודדות עם מוגבלות, תמיד ידעתי לייצר קשר טוב עם ילדים. אני נהנית לראות את העולם דרך העיניים שלהם ולצלול איתם למרחבים שאנחנו המבוגרים כבר לא תמיד מרשים לעצמנו”.

אבל יש משהו נוסף. “אני חיה את החיים בהסתכלות תמידית על מסוגלות, על ‘מה כן’, וזו תפיסת עולם שעוזרת גם להורים של אותם ילדים לראות מעבר למוגבלות או לניסיון ‘לתקן’ אותה”. עבור מורן, החוכמה היא ללמוד לחיות עם עצמנו בשלום, להכיר בחולשות שלנו ולצאת לעולם מתוך המסוגלות שלנו. “אנחנו לא נהיה טובים בהכל, אבל אם נצליח לחבר בין מה שאנחנו אוהבים למה שאנחנו טובים בו, יהיו לנו חיים משמעותיים”.

המצב בספורט הפאראלימפי בישראל
כשמורן מתבקשת להעריך את מצב הספורט לאנשים עם מוגבלות בישראל, היא רואה גם התקדמות וגם אתגרים. “ספורט לאנשים עם מוגבלות התפתח בצורה משמעותית בעשור האחרון בישראל בזכות תוכניות מגוונות שהושקו גם על ידי ההתאחדות לספורט נכים, אבל גם על ידי עמותות שונות וקרנות שתומכות בהן, כמו קרן עזריאלי והג’וינט”.

עם זאת, היא מציינת שהבעיה המרכזית היא גאוגרפית: “אנחנו עדיין רואים, כמו בתחומים אחרים, שככל שמתרחקים מהמרכז יש פחות אפשרויות להתאמן ולהשתלב בספורט מותאם, יש פחות מאמנים ופחות מתקנים מותאמים”. היא מעדכנת שנעשית עבודה כדי לקדם פעילות גם בפריפריה, אך עדיין יש דרך לעשות.

אם הייתה יכולה לשנות דבר אחד במערכת הספורט הישראלית, מורן הייתה בוחרת בפתרון יצירתי: “הייתי מייצרת מערכת מיסוי על קבוצות כדורגל וכדורסל בליגת העל, כאשר הכספים שנגבים מהם מושקעים חזרה בפיתוח תשתיות ספורט ברשויות מקומיות והוזלת העלויות של חוגי הספורט, כך שיותר ילדים יוכלו להשתלב”.

יש לך מסר לדור הבא?
“הייתי ממליצה להתלבט רק על מה ללמוד ולא האם ללמוד. אני חושבת שהפחד היחיד בחיים צריך להיות הפחד מחרטה. עדיף לנסות, לטעות, להצליח, להיכשל וללמוד מזה, מאשר להישאר עם השאלה ‘מה היה קורה אם?'”.

היא מזכירה שהתשתית קיימת: יש מרכזי ייעוץ בכל אוניברסיטה, יש תקצוב מביטוח לאומי ללימודים, וחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות עומד לצידנו. “אם יש חששות, עדיף פשוט להגיע לאוניברסיטה, להעלות את כל החששות הרלוונטיים, לבדוק למה יש או אין מענה ולדרוש את ההתאמות במידה והן לא קיימות”. מורן, שיושבת בוועד המנהל של עמותת נגישות ישראל, מזמינה את מי שמרגיש שהוא לא מסתדר לפנות לעמותה ולקבל ליווי ועזרה.

לפני סיום, יש מילה אחת שמורן במיוחד שונאת לשמוע בהקשר של מוגבלות: “נכה”. היא שמחה שכבר כמעט לא משתמשים בה, ומאוד אוהבת שמקפידים לשים את הטייטל הנכון לפני שמזכירים מוגבלות. “מורן הספורטאית, המדליסטית, לאחרונה גם מורן הרקדנית. קודם האדם, אחר כך המוגבלות”.

היא משתפת באנקדוטה מעניינת: איחוד האמירויות שינה את הביטוי “אדם עם מוגבלות” ל-“אדם עם נחישות” – people with determination. אולי זה הביטוי שהכי מתאר את מורן סמואל עצמה: אישה עם נחישות, שהפכה כל אתגר למשמעות, וכל נפילה לקפיצה קדימה.