מאת: פרופ’ יוסי לוי בלז, פסיכולוגי קליני, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע”ש ליאור צפתי וחבר סגל בבית הספר לטיפול, ייעוץ והתפתחות האדם, אוניברסיטת חיפה

בין כותרות המלחמה והמתיחות הביטחונית, מתגנבות אלינו ידיעות שמזעזעות לא פחות: נער שהתאבד, חייל משוחרר שלא הצליח להתמודד עם הטראומה, אנחנו קוראים, נאנחים, ממשיכים הלאה – אבל המספרים לא נותנים מנוח. הסיקור הרחב של מקרי ההתאבדות האחרונים מעלה חשש ממה שעלול להתרחש עם סיום המלחמה. נתחיל מהסוף. אנשים הנמצאים במשבר אובדני חווים כאב נפשי וחוסר תקווה. עם זאת, ניתן למנוע התאבדויות. וזה התפקיד של כולנו!

כחוקר וכמטפל שעוסק מזה שנים רבות במניעת אובדנות וטיפול בכאב הנפשי, אני ניצב שוב ושוב מול האמת המצמררת: בעוד שהכאב האובדני הוא תהום פרטית ומבודדת, הליבה העמוקה של המשבר היא בדידות. אובדנות היא תוצאה של עוצמה גבוהה של כאב נפשי, ייאוש וחוסר תקווה. ההתערבות והצלת חיים, לכן, אינה יכולה להסתיים בחדר הטיפול; היא חייבת להתחיל הרבה לפני כן, במקום שבו אנשים חיים – בקהילה, במקום העבודה ובבית.

אנו מתמודדים עם מצב חירום לאומי. הידע המדעי כי שיעורי ההתאבדות עולים כשהמשבר הלאומי מסתיים (כמו למשל מלחמה) מחייבים אותנו לפעולה נחרצת, מושכלת ומיידית. עלינו להפנים את האמת המקצועית: אובדנות לא נמנעת על ידי פסיכולוגים ופסיכיאטרים – היא קודם כל נמנעת בקהילה, על ידי אזרחים שלוקחים אחריות ובכך הופכים ל”שומרי סף״ (Gatekeepers) שיכולים להציל חיים.

זה בהישג ידינו: כדי למנוע את ההתאבדות הבאה צריך לזהות, לשאול ולשכנע לפנות לטיפול

ראשית חשוב שנכיר את סימני המצוקה, אשר יכולים להצביע על סיכון אובדני בקרב אנשים קרובים לנו: ירידה דרסטית בתפקוד, חוסר שינה, ירידה משמעותית במצב הרוח, הסתגרות, וביטויים של דיכאון, בדידות וייאוש. סימנים אלו הופכים לקריטיים כאשר הם מצטרפים ל”טריגרים” של פגיעה בערך העצמי – פיטורין, פרידה, שיימינג או הסתבכות עם החוק. זוהי שפת המצוקה של הנפש, ואסור לנו להתעלם ממנה.

זיהינו שמישהו בסביבתנו נמצא במצוקה? הבטן שלנו מתהפכת כי אנחנו דואגים מאוד שמישהו מהחברים שלנו יפגע בעצמו? כאן מגיע שלב התשאול, הדורש אומץ והקשבה אמפטית. עלינו לפנות לאדם, לשאול אותו באופן עמוק לשלומו – ״ספר לי מה עובר עליך, אני רוצה באמת לדעת״. ואז פשוט להקשיב. להקשיב כדי להבין באמת -בלי לשפוט, בלי לבקר, בלי לומר החיים יפים (כי כרגע הם מאוד לא יפים עבורו). מטרתנו היא לתקף את עוצמת הכאב (״ואוו, תודה שאתה משתף אותי, לא ידעתי שאתה כל כך כואב. עכשיו אני מבין״). אם האדם מבטא מצוקה וכאב, השלב הבא זה לשאול באופן ישיר על אובדנות. הניסיון המחקרי והקליני שלנו חד-משמעי: דיבור ישיר על אובדנות אינו מגביר סיכון! להפך, הוא מאפשר לאדם הבודד להניח את משא הסוד המכביד. עלינו לשאול ישירות: “במצבי משבר, אנשים לעיתים חושבים על התאבדות. האם אתה חושב על התאבדות?”.

ואם האדם מבטא מחשבות אובדניות – זה הזמן לשכנע אותו לפנות לעזרה. סביר שהוא סובל מדיכאון, שאחד התסמינים שלו הוא האמונה שאף אחד לא יכול לעזור ולהבין. לכן מדובר בשכנוע לקבלת עזרה מקצועית. שכנוע זה. צריך להיות ממוקד במסר של תקווה. עלינו להבהיר לאדם המצוי במשבר: משברים אובדניים נוטים להיות זמניים והפיכים. למרות הקושי לראות זאת כרגע, אפשר להרגיש אחרת! יש לנו היום טיפולים פסיכולוגיים ותרופתיים מצוינים שיכולים לעשות שינוי, ומהר. עלינו להציע סיוע אקטיבי במציאת מסגרת טיפולית, להפנות לקווי תמיכה כמו ער”ן (1201) או סה”ר, ובעיקר – להרחיק אמצעים מסוכנים (נשק, תרופות) מסביבתו המיידית של האדם.

קריאה לפעולה
הידע המחקרי קיים, והכלים הקליניים והקהילתיים נמצאים בידינו. אנו יודעים שכדי לצמצם את שיעורי האובדנות באופן משמעותי, כפי שעשו מדינות אחרות, דרושה התחייבות ארוכת טווח וקונצנזוס ציבורי – המגובה בתקצוב הולם למערכות המניעה. אך הצעד המשמעותי ביותר הוא הצעד הקהילתי, הצעד שלי ושלך ושלנו: עלינו להרים את הראש, לשאול את עצמנו מי סביבנו מתמודד עם קושי רב לאחרונה, ולפנות אליו. להקשיב, לשאול, ולהפנות לקבלת סיוע. הליבה העמוקה של משבר אובדני היא בדידות. האנשים האובדניים מחכים לנו שנראה אותם.

הקשיבו לפודקאסט בנושא עם פרופ׳ יוסי לוי בלז
לשאלון הערכה ראשונית לסיכון אובדני
לקריאת מכתב לאדם אובדני