כשמדברים על פשעי מלחמה, אנחנו חושבים על הרג אזרחים, על הפצצות, על חטיפות. אבל יש פשע מלחמה אחד שבדרך כלל נשאר בצל, מוסתר מאחורי חומות של שתיקה – אונס והתעללות מינית בנשים. מדוע זה קורה? מה גורם לשתיקה כשנשים נאנסות במלחמה? ומה ניתן לעשות כדי לשבור את השתיקה הזו? לרגל היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים שוחחנו עם פרופ’ שולמית אלמוג מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה על מחקר חדש שפרסמה יחד עם ד”ר גל אמיר בכתב העת האמריקאי Dignity, בו מנותחת תופעת השתיקה סביב אלימות מינית במלחמה, ומוצעת מסגרת רחבה להבנת הבעיה ולניסיון לטפל בה.

“למרבה הכאב, חווינו תופעה קשה של אלימות מהסוג הזה באירועי השביעי באוקטובר ולאחר מכן. האלימות המינית בזמן מלחמה נועדה, דרך תקיפת או חילול הגוף הנשי, לפגוע בכל הקהילה או בכל האומה,” היא מסבירה. “אונס של נשים המשויכות לאויב משמש כדי לערער את הצד השני ולפגוע בתחושת הביטחון שלו. פגיעה מינית בנשים המשויכות לצד היריב מהווה סמל להשפלה אולטימטיבית – תופעה שקיימת מאז ומעולם”.

במחקר אלמוג ואמיר סימנו ארבע “חומות שתיקה” המקיפות מקרים של אלימות מינית בזמן מלחמה. החומות הללו, כך נטען, לא רק מסתירות את האמת אלא גם מונעות הבאת פושעים לדין ופיתוח אמצעי מניעה יעילים.

החומה הראשונה: שתיקה פוליטית
למרות שאונס והתעללות מינית בנשים אמורים לעורר זעקה אוניברסלית, זה לא תמיד קורה. “כבר בסמיכות לאירועי השביעי באוקטובר, ארגוני נשים בישראל הקימו זעקה על היעדר הסולידריות של ארגונים בעולם”, מספרת אלמוג. “הדברים הגיעו עד כדי כך שבימים אלה קבוצה גדולה של אנשי רוח, יוצרות ויוצרים, חלקם שמות מפורסמים מאוד, פרסמו דרישה מהניו יורק טיימס לחזור בו מתחקיר שפרסם על התקיפות המיניות”.

השתיקה הפוליטית, לדברי פרופ’ אלמוג, נובעת מקושי של גורמים מסוימים ליישב בין עוינות כללית לצד בסכסוך לבין פגיעה ספציפית שחווה אותו צד. “גורמים שמרגישים עוינות לציבור הישראלי או אהדה לצד הפלסטיני לא יצאו בזעקה נגד מה שקרה”. להשוואה, אלמוג מצביעה על המלחמה באוקראינה. “במלחמת אוקראינה לא הייתה חומת שתיקה פוליטית כזאת, כי המלחמה באוקראינה עוררה מלכתחילה אהדה עצומה בעולם. זו דוגמה לעוצמה שיש להתגייסות בינלאומית כשאין מחסומים פוליטיים”.

החומה השנייה: בושה קולקטיבית
“יש ענן של בושה שתקיפה מינית בזמן מלחמה יוצרת, וכולנו מתחת לענן הזה”, אומרת אלמוג. היא מתארת תופעה שבה קהילות שלמות מעדיפות לשמר ולהשתיק את שארע בתוך גבולותיהן.

דוגמה מזעזעה לכך היא התגובות שעמית סוסנה קיבלה כשחשפה באומץ עצום את הפגיעה המינית הקשה שעברה. “ראיתי תגובות נוראות של טוקבקיסטים, מישהו שכתב ‘תשמרי את הסיפורים המלוכלכים האלה לעצמך’,” מספרת אלמוג בכאב. “זה מאפיין קיצוני של הבושה הקולקטיבית”.

החומה השלישית: בושה אישית של הקורבן
“הבושה הפרטית של הקורבן היא תוצאה נפוצה לצערנו של אלימות מינית, במיוחד אונס”, מסבירה אלמוג. “זה דבר נורא שצריך להילחם בו, יעד חשוב מאוד בכל מה שמדובר באלימות כלפי נשים. ובכל זאת, אין מנוס מהכרה בכך ששתיקת הבושה של הקורבן היא תופעה שעדיין קיימת”. עם זאת, היא מדגישה, המאבק בבושה הזו חייב להיות עדין ורגיש, תוך הבנה עמוקה של המורכבות הפסיכולוגית שעומדת מאחוריה.

החומה הרביעית: שתיקה פוסט-טראומטית
החומה האחרונה קשורה לטראומה האישית ולתהליך הריפוי של כל קורבן. “ממחקרים רבים עולה שקורבנות טראומה מספרות – או לא מספרות – על מה שקרה להן, כל אחת בזמן שלה ובדרך שלה”, מסבירה אלמוג. “הרבה מעדיפות לא לספר לעולם. לפעמים הסיפורים קטועים, לפעמים משתנים. הדבר הראשון במעלה כאן הוא תהליך הריפוי של הקורבן. אי אפשר לגשת לקורבנות ולנסות להוציא מהן את הסיפור כדי לשרת אינטרס אחר. זה דבר שאסור לעשות”.

לקחים מאוקראינה
אלמוג מצביעה על אוקראינה כמודל למידה. “הרשויות באוקראינה מצאו אמצעים פורצי דרך לטיפול בתופעת שתיקת הבושה הקולקטיבית. גם שם חלק קטן מהמקרים רואה אור ומטופל, אבל בכל זאת מאות מקרים דווחו ותועדו- וזה דבר ראוי לציון מאוד”. היא מספרת על סרט תיעודי בשם He Came Back שיצרה העיתונאית החוקרת ב- Kyiv Independent אולסיה בידה (Olesia Bida). “הסרט עוקב אחרי שלוש נשים שעוברות בהדרגה תהליך שבעקבותיו זוהו חיילים שפגעו בהן והם הועמדו לדין (בהיעדרם). אלמוג שראיינה את היוצרת, מספרת כי מה שמייחד את הגישה האוקראינית, לדבריה, הוא הרגישות והייחודיות שבה ניגשו לקורבנות.

מה הניע את המחקר?
“מה שהניע את הפרויקט הזה אצלי וגם אצל שותפי לכתיבה היו תחושות של זעם, של כאב וגם של צורך לעשות משהו. האופן הצנוע שבו תרמנו את תרומתנו היה בניסיון לאפיין את סיבות השתיקה, את טיב החומות, מתוך כוונה לתרום ולו במעט לעתיד טוב יותר”.

המאמר ב- Dignity זכה לתשומת לב רבה. “שמענו הרבה מאוד תגובות”, אומרת אלמוג. “בעקבות המאמר הוזמנתי להרצות בכנס בניו יורק שעסק במלחמה באוקראינה, ושם פתחתי את נושא ההשוואה בין ארבע חומות השתיקה מול אירועי השביעי באוקטובר לעומת ההתרחשות באוקראינה”.

המסר לעתיד
“בשביעי לאוקטובר האשליות התפוגגו, כולל אשליות בקשר למשפט הבינלאומי”, אומרת אלמוג. “כולנו מצאנו את עצמנו נדחפות באלימות לתוך הסיטואציה של התוקפנות המינית הנוראה ביותר שניתן להעלות על הדעת. חשוב לזהות את חומות השתיקה שאופפות את מה שקרה, ולהשקיע מאמצים בחיזוק אסטרטגיות חדשות שינפצו את החומות ויגנו ביעילות על נשים מאלימות מינית בכלל, ומאלימות מינית בזמן מלחמה בפרט.

הזעקה הדחופה היא למנוע פגיעות והתעללות מינית צריכה להיות רלוונטית לכולם – לכל גבר ולכל אישה, בכל מקום בעולם, ללא קשר לדת, למוצא אתני או לזיקה כזאת או אחרת לקורבן. גם במאה שלנו כוחות חברתיים חזקים מאוד פועלים ליצירת חומות שתיקה – ובכלל זה שתיקה וירטואלית – שהן חזקות יותר אפילו מחומות פיזיות. חובה להמשיך להילחם בהן”.