מאת: פרופ’ אופירה אילון, בית הספר למדעי הסביבה, המרכז לחקר משאבי טבע וסביבה, אוניברסיטת חיפה

בישראל נזרקים מדי שנה כ־2.6 מיליון טונות מזון — כ־37% מהייצור המקומי. המשמעות הכלכלית חריפה: יותר מ־23 מיליארד שקלים נזרקים לפח מדי שנה, יחד עם מים, קרקע ואנרגיה שהושקעו בגידול וייצור. לזה מצטרפות גם פליטות מזהמי אוויר, מזהמי מים וגזי חממה.

רק בשבוע שעבר פרסם הביטוח הלאומי את דו”ח הבטחון התזונתי לשנת 2024 בו נקבע כי 2. 8 מיליון תושבים חיים באי־בטחון תזונתי, מתוכם למעלה ממליון ילדים. המציאות הזו הולידה את היוזמה המקיפה ביותר עד כה בתחום: התוכנית הלאומית לצמצום אובדן ובזבוז מזון.

התוכנית נבנתה בהובלת המשרד להגנת הסביבה ובשיתוף משרד החקלאות וביטחון המזון, ובליווי מחקרי של חוקרות ממוסד שמואל נאמן בטכניון, כולל השתתפותי כחלק מהצוות. סביב השולחן ישבו גם משרדי הכלכלה, הבריאות, הרווחה והביטחון החברתי, הלמ”ס, נציגי רשויות מקומיות וארגוני חברה אזרחית. בסך הכול השתתפו כ־130 מומחים ובעלי עניין. השיח המשותף הזה אינו רק “עוד ועדה” — הוא אפשר איסוף נתונים מהשטח, זיהוי חסמים אמיתיים ובעיקר בניית חבילה של פתרונות במגוון תחומים וסקטורים במשק.

עקרונות הבסיס בתוכנית מזכירים לנו שלבעיית המזון אין בעל בית אחד: זו משימה רב־משרדית, רב־מגזרית ורב־מערכתית. התוכנית מאמצת את היררכיית הטיפול בפסולת המזון. ראשית, מניעה והפחתה במקור, אחר כך הצלה והפניה מחדש, ורק בסוף טיפול בפסולת. כמו כן, מושם דגש על פעולה אזורית ועל קבלת החלטות מבוססת נתונים.

התוכנית המוצעת איננה עוד עבודת טלאים — אלא תכנון מערכתי.

הצעדים המרכזיים נחלקים לחמישה מהלכים: הנגשת מידע לציבור ולמגזר העסקי, הסדרת רגולציה בתחום הפסולת, שינוי התנהגות (במוסדות כמו בתי מלון, מפעלי הזנה, צבא ועוד), הרחבת מערך הצלת המזון, ותיאום בין כלל השחקנים. לצד זאת נכללת גם השקעה בחדשנות ובמערכות מדידה ומעקב, כי בלי נתונים, כולנו מבשלים בחושך.

התוכנית קובעת שני תרחישים לשנת 2050: הפחתה מתונה של 25% או יעד שאפתני של 50%, ביחס לשנת הייחוס 2026. יעד נוסף מתייחס ספציפית להצלת 10% מהמזון שאובד כיום, מתוך הבנה שהצלה חשובה, אך אינה תחליף למניעה. כדי שזה יקרה, יש צורך בתשתיות לוגיסטיות מתקדמות, מנגנוני הפצה יעילים ושיתופי פעולה בין עסקים, רשויות ועמותות.

עלות יישום כלל המהלכים בשנים 2026–2030 מוערכת בכ־220 מיליון שקלים, כשמחצית מהתקציב מופנית למניעה, 36% להצלה ו־14% לפעולות רוחביות. ניתוח עלות-תועלת מראה שההשקעה מניבה למשק רווח כולל של כ־1.1 מיליארד שקלים. אפילו כשמוסיפים את העלויות הלא־ממשלתיות של הצלת המזון, כ־450 מיליון שקלים, התועלת נטו עדיין חיובית ועומדת על כ־452 מיליון שקלים.

זה מקרה קלאסי של WIN-WIN-WIN. נחסך כסף, נחסך זהום סביבתי, יותר אנשים וילדים הולכים לישון שבעים.

התוכנית הלאומית מציגה מהלך כוללני ראשון מסוגו בישראל. מעבר לצמצום בזבוז המזון ולשיפור ביטחון המזון, יש כאן גם הזדמנות לחזק תזונה בריאה, במיוחד כשמרבית אובדן המזון הוא פירות וירקות.

התוכנית הוגשה באוקטובר 2025. כעת השלבים הם לאשר אותה בממשלה ולמצוא את המקור התקציבי (שכאמור, הינו צנוע למדי ועומד על 220 מיליון ₪ עד 2030). אם התוכנית תיושם במלואה, היא עשויה להשפיע לטובה על המשק, על החברה ועל הסביבה — וגם להזכיר לנו שמזון טוב לא נועד לפח, אלא לאנשים.