הוא נחשב לאחד מהחגים המרכזיים של יהדות אתיופיה. במשך דורות רבים עלו יהודי אתיופיה לפסגות ההרים, צמו והתפללו לשיבת ציון ולבניין בית המקדש. בשנת 2008 הוכר הסיגד כחג לאומי בישראל, והוא מסמל כיום לא רק את המורשת העשירה של הקהילה האתיופית, אלא גם מסר אוניברסלי על תקווה, חוסן והגשמת חלומות. לרגל החג, שוחחנו עם ד”ר שלי אינגדאו מבית הספר לעבודה סוציאלית בפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, על המשמעות האישית של החג, על שימור המורשת ועל המסר שהיא מבקשת להעביר לדור הצעיר.

“הסיגד מחבר אותי לשורשים העמוקים של הקהילה שלי”, אומרת ד”ר אינגדאו. “הייתי ילדה קטנה באתיופיה, אז לא זכיתי לחוות את החג בעצמי, אבל אני מכירה את הסיפור ומצליחה לדמיין את ימי הצום והתפילה על פסגות ההרים, שם התפללו בני הקהילה על בניין בית המקדש והעלייה לירושלים. פעולה קולקטיבית מרגשת של כיסופים וציפייה”.

מעבר לכך, החג נושא עבורה משמעות עמוקה יותר: “הסיגד מייצג עבורי את היכולת האנושית לשמור על חלום, על תקווה, גם בתנאים הקשים ביותר. החלום נרקם באתיופיה, עבר איתנו דרך סודאן במחנות הפליטים, ואחר כך בישראל בתהליך הקליטה. הסיגד מחבר אותי ליכולת של אדם או קבוצה להחליט ולעשות, להיות אחראים לגורלם, לנקוט צעדים להגשמת חלומות”.

כיצד חווים בני הדור הצעיר את הסיגד כיום?
“הדור הוותיק, הקייסים והמנהיגים הרוחניים שחוו את החג באתיופיה ואת המסע הטראומטי דרך סודאן, הם בעיקר צמים כל היום ומתפללים, ובלילה סועדים. דומה מאוד למה שעשו באתיופיה. לעומת זאת, הדור הצעיר חווה את הסיגד באופן שונה. עבורם זה לרוב חג שהם שומעים עליו מההורים והסבים, ונוסעים לירושלים בעיקר כדי להכיר, ללמוד, לשמוע ולפגוש קרובי משפחה וחברים. הם לא חוו את הממד הקיומי של הדור הראשון, את הכיסופים לירושלים, את המסע המסוכן או את ההלם הראשוני של הקליטה.

בשנים האחרונות אני רואה התעוררות גבוהה יותר בקרב צעירים. הם מגלים מחדש את המורשת, מחזקים את הזהות, גאים יותר בתרבות. החג מסייע בחשיפה של התרבות, האוכל, הלבוש, המנהגים והסיפורים. זה קו רצף בין הדורות, שבו החלום ממשיך לחיות ולהתפתח”.

מה ניתן לעשות, באקדמיה ובחברה בכלל, כדי לשמר את המורשת ולהבטיח שהסיגד ימשיך להיות חלק מהזהות התרבותית הישראלית?
“באקדמיה, יש לשלב את הסיגד במערכת החינוך כחלק אינטגרלי מהיהדות הישראלית, מחקר ותיעוד של עדויות הדור הראשון ‘לפני שהוא נעלם’, לצד פיתוח קורסים ייעודיים על המורשת האתיופית-יהודית שיהיו פתוחים לכלל הסטודנטים. אני מאמינה שיש לאפשר לסטודנטים יום חופש בסיגד כדי שיוכלו להשתתף בטקסים בירושלים. אני מקבלת כל שנה פניות מסטודנטים שלא מבינים מדוע לא משחררים אותם. זה יהיה מסר חשוב על הכרה והערכה.

ברמה החברתית, יש לשנות את השיח: המשך עבודה על שינוי השיח משיח של ‘טראומה’ ו’קשיים’ לשיח של חוסן, עוצמה והישגים, הסיגד יכול להיות סמל מרכזי לשיח הזה. בנוסף, חשוב שיהיה מודל חיובי בכל מקום, בכל משרד, בכל עמדות המפתח. צריך לתת את ההזדמנות, לפתוח דלתות, להיות מנטורים למשפחות ולילדים, לטפח מצוינות בכל התחומים ולהשקיע באנשים באופן ישיר. אנחנו קהילה קטנה שיכולה להצליח”.

מסע אישי: מאתיופיה לאקדמיה
ד”ר אינגדאו משתפת בזיכרונות מתקופת העלייה: “אחרי מסע רגלי מאתיופיה עד סודאן ושהות של ארבעה חודשים במחנות הפליטים, עלינו לארץ, למרכז קליטה בקריית ארבע. התעוררתי בחדר ולא הבנתי לאן נעלמו כל בני משפחתי. בכיתי. חשבתי שכולם מתו. ואז הבנתי שאני במקום אחר, בזמן אחר, שכולם בסדר”.

את האתגרים חוו בעיקר ההורים: “שפה חדשה, בירוקרטיה, אורח חיים שונה. במקביל הם נאלצו להילחם על יהדותם, על עליית קרובי משפחתם, על פרשיות של גזענות. אבל ההורים סמכו עלינו, ואנחנו לא אכזבנו”.

מה הוביל אותך לאקדמיה?
“באופי שלי אני אוהבת לעזור. אבא שלי היה שמגלה (אדם המשמש בתור מגשר/ יועץ מ.נ), מפשר ומגשר, דמות מוערכת שתרמה רבות. אימי אישה צדיקה של חסד ונתינה, כולה לב ענק. זכות בשבילי לגדול עם ערכים כאלה. כבר בילדותי ראיתי אנשים במצבים הכי קשים ורציתי להבין איך אנשים שורדים טראומות וממשיכים הלאה ומצליחים בתנאים קשים. לא היו לי מורים או מרצים ממוצא אתיופי, ואני רציתי להיות שם, במקום החסר הזה”.

לסיום, מה היית רוצה לומר לסטודנטים וסטודנטיות צעירים יוצאי אתיופיה בתחילת דרכם האקדמית?
“אתם שומרי החלום. אתם נושאים בתוככם את החוסן של הדורות שלפניכם ואתם רובד נוסף במסע הזה. ההצלחה שלכם היא הפירות של ההורים שעשו את הבלתי יאמן כדי להגיע לכאן. הם לא זכו ללמוד ולהגשים את עצמם, עבדו בעבודות קשות ומנצלות, בלי פנסיות ובתנאים מחפירים, כדי לפרנס ולתמוך. ההצלחה שלכם היא הצלחה של ההורים, של המשפחה, של הקהילה והמדינה.

אני מודעת לחוויות לא פשוטות שאתם חווים בחיים, למלחמות שצריך לעשות בכל מקום. גם אני חוויתי לא מעט הרמות גבה, ספקות ומקלות בגלגלים. אבל היו גם הרבה שעזרו והיו לצדי. אני מאמינה שיש אנשים טובים באמצע הדרך, ואני מאמינה באחריות שבאדם. אתם יכולים לחלום וליצור מציאות. אז תמשיכו לחלום ולהצליח. וכמו הסיגד שמסמל מסע של הגשמה, גם הדרך האקדמית שלכם היא מסע. תהיו גאים בה, תלמדו ממנה, ותזכרו שאתם חלק מסיפור גדול ומעורר השראה”.

עוד על הגשמת חלומות בראיון מיוחד בו השתתפה ד”ר שלי אינגדאו להאזנה לחצו כאן