איך משמרים זיכרון ובוחנים זהות משתנה? אם תשאלו את נסטיה פייביש, אמנית ומעצבת, בוגרת ומרצה בחוג לעיצוב תקשורת חזותית של אוניברסיטת חיפה כנראה שהיא תענה כי הדרך היא דרך התבוננות ותיעוד. פייביש, שנולדה באוקראינה ועלתה לישראל בגיל עשר, יצרה פרויקט צילומים המוצג בימים אלו בבית הספר לעיצוב כחלק ממחקר חזותי רחב המתעד את עקבות התרבות הפוסט-סובייטית כפי שהשתמרו בבתים ישראליים. הצילומים חושפים את הבית כמקום שבו האישי והקולקטיבי נשזרים זה בזה ומספרים סיפור של הגירה, זהות ושייכות מחודשת, שנבנית מתוך חפצים מוכרים, טקסטורות, צבעים ודפוסים המעוררים זיכרונות של תרבות מקור מול זו החדשה.

“אני עוסקת בנושא משבר זהות מאז שאני זוכרת את עצמי בישראל”, מספרת פייביש. “בכל הזדמנות של בריף חופשי בלימודים, בסוף הגעתי לעולמות התוכן האישיים שלי, שבדרך כלל נבעו מקשיים סביב העלייה האישית שלי. ועם הזמן גם הבנתי שאולי העברתי את המשברים הללו לילדיי, לפי האופן שבו שמעתי שהם מגדירים את עצמם תרבותית”.

בתערוכתה “המהגרת” היא מציגה צילומים מבתיהן של נשים עולות מברית המועצות לשעבר, לצד חפצים יומיומיים כמו סכו”ם, מעטפות, מכשירי חשמל ישנים וכלי בית. דרך הצילום, פייביש בוחנת את המפגש שבין תרבויות, זיכרון וזהות כפי שהוא משתקף במרחב הביתי.

התיעוד החל מבית אימה בקרית ים ומנשים קרובות, אך כשהוא יצא החוצה ופגש עיניים נוספות, הגיעו אליה תגובות מאוד אישיות. “הבנתי שיש כאן הזדהות קולקטיבית רחבה”, היא מסבירה. “וידעתי שאני מחויבת להמשיך את התיעוד ולצאת מהמרחב האישי”.

כוח החושים בתיעוד החזותי
את נקודת המפנה פייביש מזהה בחשיפה לאנשים שגרמו לה להרגיש שהחוויה שעוברת דרך הצילומים היא מאוד ספציפית ומצליחה להעביר גם ריחות וטעמים. “זה ריגש אותי, כי בתחום התקשורת החזותית אנחנו הרבה פעמים מנטרלים את החושים האחרים. הרגשתי שיש כאן כוח מסוים. ושאני רוצה לשחזר אותו”.

בין החפצים שהפתיעו אותה במיוחד: שטיחים על הקירות. “היו מעט כאלה אבל היו. זה מנהג שהגיע מהקור הקיצוני ומעבר לאסתטיקה שימש לחימום. אנחנו חיים בארץ מאוד חמה, ודווקא מעודדים קירור, ועדיין התרבות – היא כאילו מנצחת את כל הנתונים הסביבתיים לפעמים. זה מרהיב בעיני”.

למה בחרת לצלם דווקא נשים?
“נשים כי לרוב, האישה היא הדומיננטית, היא גם זו שאחראית על התוכן של הבית, איך הוא נראה, מריח ונשמע, היא גם זו שמסתקרנת מהתהליך ומבינה אותו ויודעת לספר את הסיפור”.

התהליך שינה גם את המבט של פייביש על בית אימה. “מרוב שהייתי רגילה לתוכן הבית, לא הבנתי עד כמה חלק מהמרכיבים שלו הם DNA תרבותי שניתן למצוא רק בבתים מהסוג הזה. היום אני כבר יודעת ממש לנתח את הבחירות שלה, של רהיטים וצבעים. קצת כמו שלומדים קולנוע ומתחילים לזהות כניסות של מיקרופון לפריים”.

“אני חושבת שהזיכרון הוא חוויה הרבה יותר טוטאלית מהתבוננות בלבד. של ריח ואוכל וצלילים. צבעים כמובן ורהיטים, אבל אלו ילכו וידעכו עד שייעלמו. הזיכרון של החוויה יישאר בעיני. ונמשיך לחפש ולזהות אותו בשאריות של כיסוני תפוח אדמה עם בצל מטוגן”

לסיום, אם היית יכולה לבקש מכל מי שבא לתערוכה דבר אחד – מה היית רוצה שהוא ירגיש או יחשוב כשהוא יוצא?
“אני מתרגשת מהאפשרות שאנשים יוכלו להזדהות עם דברים שהם רואים, שלא בהכרח שייכים להם באופן ישיר. הייתי רוצה לאפשר להם תחושה של חיבוק, לא רק במובן הנוסטלגי, אלא במובן של אפשרות לשילוב תרבותי, שיש מקום לשימור ולשזירה בתוך העכשווי, שהשילוב יוצר משהו חדש ויפה”.

התערוכה תוצג בין התאריכים 29.10.2025–1.1.2026 בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה

שעות פתיחה:
ימים ראשון חמישי בין השעות 10:00-20:00
אוצרת התערוכה: פרופ’ לאה פרץ, ראש בית הספר לעיצוב