במחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה נמצא כי הדרך שבה מגיבים הורים לרגשות ילדיהם משפיעה על הסתגלותם לכיתה א’. החוקרים מדגישים: גם תגובה אמפתית ללא פתרון מידי מחזקת את תחושת הביטחון של הילד

מחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה ופורסם בכתב העת המדעי Behavioral Sciences מצא כי ילדים שהוריהם נוהגים לשלול או לבטל את רגשותיהם מתקשים יותר להסתגל חברתית ורגשית לשנת הלימודים הראשונה בבית הספר. עוד עולה במחקר כי כאשר הורה מגיב בכעס, בביקורת או בהתעלמות מרגשות הילד, כמו: פחד, כעס או תסכול, פוחת באופן ניכר הסיכוי של הילד להשתלב בכיתה א׳ בצורה טובה. “דווקא ברגע שבו הילד זקוק לביטחון רגשי כדי להתמודד עם המעבר החד מהגן לבית הספר, האופן שבו ההורה מתייחס למה שהילד מרגיש יכול להיות ההבדל בין הסתגלות חלקה ובין קשיים מתמשכים. מַעֲבָר למסגרת חדשה דורש מהילדים יכולת ריסון, שיתוף פעולה ויצירת קשרים חדשים, וכל אלה מושפעים באופן ישיר מהקרקע הרגשית שההורה בונה להם בבית”, אמר ד”ר רועי אסטליין מאוניברסיטת חיפה, מעורכי המחקר.

המעבר מגן הילדים לכיתה א׳ הוא מהנקודות הרגישות והדרמטיות ביותר בהתפתחות הילד, אך גם מהרגעים שהחברה נוטה להמעיט בערכם. ילדים בני שש, שגדלו במסגרת חינוכית רכה ומכילה, מוצאים את עצמם לפתע במסדרונות צפופים, עם עשרות ילדים לא מוכרים, בשעות ישיבה ארוכות, בביצוע משימות לימודיות תובעניות ובסביבה שנדרש מהם לתפקד בה כמו “ילדים גדולים”. בתוך ימים ספורים הם נדרשים להבין כללים חברתיים חדשים, להתאפק, להתרכז, לשתף פעולה ולהסתדר לבד גם כשהם כועסים, נעלבים או מבולבלים. ברגעים האלה, כאשר המסגרת הבית ספרית לא תמיד רגישה למה שהם חווים, הדמות היחידה שיכולה לזהות את הקושי ולקדם פתרון היא ההורה.

במחקר הנוכחי ביקשו ד”ר רועי אסטליין ותלמידת הדוקטורט שירלי אגמי־תורג’מן, מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, לבדוק האם האופן שבו הורים מגיבים לרגשות ילדיהם, ובפרט לרגשות קשים כמו: פחד, כעס או תסכול, קשור ומנבא את יכולתו של הילד להסתגל לשגרת בית הספר ולמסגרת החברתית החדשה.

במחקר השתתפו 250 הורים לילדים בכיתה א׳ מכל רחבי הארץ, שהתבקשו להשיב על שאלונים שלושה חודשים לאחר תחילת שנת הלימודים. השאלונים נועדו לבחון את סגנון ההורות הרגשית ואת רמת ההסתגלות החברתית והרגשית של הילדים למסגרת החדשה.

מתוצאות המחקר עולה כי שלושה מתוך ארבעה סגנונות הורות רגשית שנבדקו נמצאו קשורים לקשיים בהסתגלות החברתית של הילדים לכיתה א’. ילדים להורים שנוטים לשלול, לבטל או לא להציב גבולות ברגעי קושי רגשי נתקלים בקשיים רבים יותר בהשתלבות החברתית, בהשתתפות בשיעורים ובשיתוף פעולה עם חברים. גם מהבחינה הרגשית נמצא קשר בין סגנון הורות נוקשה ושולל רגשות ובין עלייה בסימני מצוקה, במיוחד בקרב ילדים שמתקשים לווסת את רגשותיהם ולהרגיע את עצמם. “כאשר הילד חווה סערה רגשית וההורה מגיב בגינוי או באיום, נפגעת יכולתו של הילד להתמודד עם המסגרת הבית ספרית. כך למשל, סגנון שבו הורה אומר לילדו: ‘אם אתה לא מפסיק את ההתקף הזה עכשיו, יהיו לזה השלכות חמורות’, עלול לשדר לו שהרגשות שלו אינם לגיטימיים ולפגוע בתחושת הביטחון הפנימי של הילד”, אומרת אגמי-תורג’מן. לעומת זאת, כאשר הורים אומרים משפטים כמו: “זה בסדר להרגיש עצוב. בוא נחשוב יחד מה אפשר לעשות”, בסגנון הורי תומך ומדריך, אלה לא נמצאו מזיקים, אך באופן מפתיע גם לא נמצאו כבעלי תרומה מובהקת להסתגלות טובה יותר. “אין צורך שההורה יהיה מאמן רגשי מקצועי אך ברגע שהוא נמנע מביטול, מהקטנה או מהענשה על ביטוי רגשי, הוא כבר מאפשר לילד לבנות חוסן פנימי”, אומרת אגמי-תורג’מן. “הקשבה פשוטה, בלי למהר לפתור או לשפוט, יוצרת אצל הילד תחושת ביטחון שהוא יכול לשאת רגשות מורכבים. זהו כלי חשוב במיוחד כשהוא נכנס לראשונה אל תוך עולם חברתי תובעני כמו בית הספר”, סיכמו החוקרים.

קראו עוד על המחקר בראיון עם ד”ר רועי אסטליין והדוקטורנטית שירלי אגמי-תורג’מן
וגם בכתבה שפורסמה באתר mako