תערוכת בוגרים 2025 | מה אם הייתה לנו
הזדמנות אחרונה לפגוש את המתים?

חמש שנים חלפו מאז שאמה של מריה סנדלר נפטרה, אך השאלות לא הפסיקו לרדוף אותה. מתוך השבר הרגשי הזה נולד ספר מאויר מרגש שמציע מבט סוריאליסטי על אובדן, אהבה והזדמנות שנייה שיוצג בתערוכת הבוגרים של החוג לתקשורת חזותית בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה. הספר מספר על ננה, צעירה בת עשרים וחמש, שממתינה חמש שנים לרגע שבו תוכל לפגוש שוב את אמה המנוחה – בפגישה חד-פעמית קצרה שמתקיימת במוסד שבו זמן, רגש ומוות מתנהלים על פי נהלים נוקשים.

“הסיפור נולד מתוך חוויה אישית מאוד כואבת: אמא שלי נפטרה בשנת 2020, ומאז עברו עליי חמש שנים קשות במיוחד. מנטלית, לא הרגשתי שאני מצליחה להתגבר על האובדן בכלל ובאיזשהו שלב עלתה בי שאלה שטלטלה אותי – מה אם הנשמה של אמא שלי כבר עברה לגלגול נשמות, ומה אם היא כבר מישהי אחרת בעולם הזה?” מספרת סנדלר.

עבודה של מריה סנדלר

“במשך שנים אמרתי לעצמי שהיא עוד איפשהו קרובה, שהיא רואה אותי ושומרת עליי, המחשבה שאולי גם זה איננו יותר – שהיא כבר לא אמא שלי, אפילו לא בעולם אחר – שברה אותי עוד יותר. מהשבר הזה נולד הרעיון לסיפור: מה אם הייתה לנו הזדמנות אחרונה, רגע לפני שיקומו לחיים אחרים, לפגוש את המתים ולדבר איתם עוד פעם אחת?”.

בבחירת השפה הוויזואלית, סנדלר מצאה השראה במקור מפתיע. “שאבתי השראה מהתרבות והדת היפנית, שבהן היחס למוות שונה מאוד מהתפיסה המערבית. יש שם קבלה, שקט, אולי אפילו חמלה כלפי המוות – וזה משהו שניסיתי להעביר גם בטון של הסיפור וגם בשפה הוויזואלית שלו”.

מאיפה שאבת השראה?
“הסגנון הגרפי שואב השפעה עדינה מהמנגה היפנית, ומשלב מוטיבים מלנכוליים בלי דרמטיזציה מיותרת. כל הספר אויר בעיפרון כחול וברפידוגרף שחור, עם הרבה שטחים לבנים. הבחירה בצבע הכחול נבעה בין השאר מההגדרה היפהפייה של קנדינסקי, שכתב: ‘כחול עמוק ניחן ביכולת על-טבעית לחדור אל הנשמה. הוא כמו הצליל של צ’לו, כמו חושך של מערה עמוקה, כמו שתיקה מלאה בציפייה. ככל שהכחול כהה יותר, כך הוא מעורר יותר תחושת דממה. הוא נעשה לצליל הפונה פנימה, כמו קול פנימי שאתה מאזין לו'”.

עבודה של מריה סנדלר

אילו תגובות קיבלת?
“לפחות בקרב מי שכבר קרא את הסיפור, ראיתי בעיניים דמעות שקטות – ורגעים של חזרה לזיכרונות ולאנשים האהובים שאינם. זה נוגע בשאלות כואבות: מה הספקנו להגיד? מה פספסנו? מה היינו עושים אחרת אם היינו יודעים שזו הפעם האחרונה? המחשבה על מה שהייתי עושה אחרת – רק מעמיקה את הפצע פנימית. הסיפור שיצרתי הוא סוריאליסטי, אבל נדמה לי שזו פנטזיה של כל מי שהתמודד עם אובדן – שהיינו רוצים שחלום כזה היה יכול להיות אמיתי, אפילו לרגע”.

לקראת העתיד, סנדלר מקווה להמשיך לצייר ולאייר כפרנסה. “תחומים כמו עיצוב דמויות, קונספט ארט ועולמות חזותיים לקולנוע, אנימציה או משחקי מחשב מאוד מסקרנים אותי ומרגישים לי טבעיים. במהלך הלימודים שלי במחלקה לתקשורת חזותית גם גיליתי עניין בעריכת וידאו – והעולם הקולנועי מושך אותי, אולי גם לשם אגיע”.

למרות שהספר נולד מחוויה אישית כואבת, סנדלר מאמינה שהוא נוגע במשהו אוניברסלי. “אני מאמינה שמוות הוא נושא אוניברסלי – כולנו ניפגש בו בשלב כזה או אחר בחיים שלנו, כולנו מאבדים אנשים אהובים, ובסופו של דבר גם מישהו יאבד אותנו. ההתמודדות הרגשית עם הנושא לא הייתה קלה, אבל דווקא מתוך הקושי ניסיתי למצוא שפה שקטה, שנוגעת בזהירות ובכנות בכאב”.