המחקר מצא אילו תנאים אפשרו לכרמים לשגשג במדבר ומה גרם לקריסת החקלאות בשנות יובש. החוקרים מדגישים כי הממצאים מספקים תובנות עכשוויות לניהול משאבי מים ולחיזוק חקלאות באזורים צחיחים.

חקלאי הנגב בתקופה הביזנטית הצליחו להקים כלכלת יין משגשגת בלב מדבר צחיח, אך המערכת החקלאית שעליה נשענו הייתה פגיעה מאוד ותלויה לחלוטין באיסוף ובניצול מרבי של מי גשמים, כך עולה ממחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה ופורסם בכתב העת המדעי PLOS ONE. בעזרת מודל חישובי חדשני הצליחו החוקרים לשחזר לראשונה את היקף הייצור, את התנאים שהובילו לשגשוג יוצא הדופן וגם את הסיבות שהביאו לקריסת הענף. “המחקר שלנו מראה שחברות קדומות ידעו להתאים את עצמן לאקלים קיצוני, ועד כמה הן היו תלויות במשאבי טבע וביכולת למצות אותם עד תום. זו תובנה חשובה גם לעידן הנוכחי של שינויי אקלים”, אמר פרופ’ גיא בר עוז מאוניברסיטת חיפה, מעורכי המחקר.

היין היה אחד הגידולים הרווחיים והמבוקשים ביותר באזור אגן הים התיכון לאורך ההיסטוריה. בתקופה הביזנטית, במאות רביעית-שביעית לספירה, הגיעה תעשיית היין לשיאה גם באזור הנגב הצחיח. מחקרים קודמים הראו שחקלאי הנגב השתמשו בשיטות מתקדמות של חקלאות יובשנית – בניית טרסות, תעלות ניקוז, סכרי אבן ובורות אגירה – כדי לאסוף מי גשמים ולהשקות כרמים ושדות. עם זאת, עד היום לא נבנה מודל כמותי שבדק עד כמה שיטות אלו אכן שיפרו את היבולים ומה הייתה תנובת הכרמים בשנות בצורת ובעת שינויי אקלים קיצוניים. במחקר הנוכחי שערכו פרופ’ בר־עוז, פרופ’ גיל גמבש, סטודנט המחקר ברק גרטי מבית הספר לארכאולוגיה ותרבויות ימיות, ופרופ’ שרונה ט’ לוי מהחוג למדעי הלמידה וההוראה בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, ביקשו לבדוק מה היה סוד החוסן והעמידות של החקלאות המקומית וכיצד הצליחו תושבי הנגב להחזיק מערכת ייצור יין מסחרית בלב המדבר.

במסגרת המחקר פיתחו החוקרים מודל ממוחשב ייחודי שמבוסס על שילוב נתונים ארכיאולוגיים, סביבתיים ואקלימיים מהנגב הביזנטי. לתוך המודל הוזנו פרטים על תוואי השטח, סוגי קרקעות, מערכות הטרסות ואיסוף מי הגשמים, יחד עם נתונים מפורטים על כמויות משקעים ואידוי. בעזרת הסימולציה חישבו החוקרים את כמות המים שזרמו אל הכרמים, העריכו את כמות יבול הענבים שהצליחו החקלאים לגדל וכיצד התמודדו עם בצורות ממושכות. “המודל מאפשר לדמות תרחישים שונים ולבדוק מה קורה למערכת החקלאית כשהאקלים משתנה או כשהמשקעים פוחתים באופן קיצוני. יצרנו כלי שנתן לנו הצצה כמעט בזמן אמת לאופן שבו תושבי המדבר תכננו את החקלאות שלהם והגיבו למצבי קיצון”, אמרו החוקרים.

מתוצאות המחקר עולה כי שיטות איסוף מי הגשמים והשימוש במערכות הטרסות אפשרו לחקלאים הביזנטיים להפיק כמויות יין גדולות גם בתנאים של פחות מ־100 מ״מ גשם בשנה, וחשפו עד כמה תכנון הכרמים בוואדיות הגדיל את סיכויי ההצלחה של חקלאות מדברית, שהייתה תלויה בכמות המשקעים. לפי המודל המחקרי, תקופה של שנתיים שחונות הביאה לירידה של כמעט שליש בתפוקת היין לעומת שנים רגילות. בצורת ארוכה של חמש שנים צמצמה את הייצור בלמעלה מ־60 אחוזים. עוד נמצא במחקר כי משך ההתאוששות של המערכת החקלאית לאחר תקופות שחונות ממושכות עשוי היה לארוך למעלה משש שנים. “הממצאים שלנו מראים כמה קשה היה לקיים חקלאות במדבר וכמה פגיעה הייתה המערכת החקלאית בתקופות של יובש ממושך. זה שיעור חשוב גם לימינו שעוזר להבין את המגבלות של חקלאות באזורים צחיחים ולתכנן מערכות שידעו להתמודד טוב יותר עם שינויי אקלים”, סיכמו החוקרים.

 קראו עוד על המחקר בכתבה שפורסמה באתר YNET