56 שנה אחרי מהומות סטונוול שנערכו ביוני 1969 והפכו את קהילת הלהט”ב מקבוצה נרדפת לתנועה מאורגנת למען זכויות, קהילת הלהט”ב בישראל עדיין נאבקת על הכרה מלאה ושוויון זכויות. פרופ’ עטרת גבירץ-מידן, מטפלת מינית מוסמכת וחוקרת במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, רואה בחודש הגאווה הזדמנות לבחון מחדש את הדרך שעדיין נותרה לעבור.

“סטונוול הייתה נקודת מפנה. רגע שבו הקהילה אמרה ‘עד כאן’, ומרדה באלימות, באפליה, ובשלטון שלא ראה בה בני אדם שווים, ודיכא את הפעילים בה בעזרת אמצעים ממסדיים”, היא אומרת. “מצעדי הגאווה, גם היום, הם הרבה יותר מסתם אירועים ‘חגיגיים’, הם ממשיכים לשאת את הזעקה הזו. כל דגל, כל צעידה, כל במה שמאפשרת נראות היא למעשה המשך ישיר למהפכה ההיא. ובישראל, בה המאבק עדיין שזור במאבקים דתיים, פוליטיים ותרבותיים, זה מקבל משנה תוקף”.

היא מגיעה מעולם העבודה הסוציאלית והמחקר, והיה לה ברור שהשילוב בין השניים חייב לכלול הקשבה עמוקה לקבוצות שהודרו מהשיח המרכזי. “קהילת הלהט”ב בישראל מתמודדת עם שכבות של אפליה – לעיתים משפחתית, לעיתים מוסדית, ולעיתים חברתית כללית. כמי שמאמינה בצדק חברתי ובכוח של ידע לייצר שינוי, זה הרגיש לי כמעט מובן מאליו להקדיש את עצמי למחקר, טיפול והוראה שנוגעים בקהילה הזו, מתוך עמדה של סולידריות ומחויבות עמוקה. עולם התוכן להט”ב וטיפול בלהט”ב נעדר עד כה מתוכניות הלימודים וההכשרה באקדמיה”, היא משתפת.

באוניברסיטה היא פיתחה את הקורס ‘עבודה סוציאלית עם קהילת הלהט”ב’ ביחד עם שיר מעוז – סטודנטית בבית הספר ומרכזת פרויקט מחקרי בנושא טיפול בנוער להט”ב. “לרוב, אנשי טיפול פונים לרכישת ידע וכלים לטיפול רגיש בקהילה מתוך יוזמה אישית שלהם או של השירות שבו הם מועסקים. להט”בים נמצאים בכל מקום וצורכים שירותים חברתיים, כמו שאר האוכלוסייה, בהיבטים מסוימים לפעמים אפילו יותר. אז מתוך ההבנה הזאת, עלה הרעיון והחזון לאפשר לסטודנטים חשיפה לעולם התוכן הזה כבר בשלב הלימודים באקדמיה”.

מעוז, שסייעה לפתח את הקורס המתוקשב בנושא ומרכזת פרויקט מחקר בתחום מוסיפה: “בעיניי חיוני לקדם לא רק זכויות בחוק, אלא גם הגנות מפני נזקים ארוכי טווח שמייצרות פרקטיקות של דיכוי וביטול זהויות להט”ביות. דוגמה בולטת לכך היא ההיעדר של חוק מפורש האוסר על ‘טיפולי המרה’. כל אדם צריך לדעת שהמדינה אוסרת על פרקטיקות כאלה ומענישה אנשי מקצוע הפועלים בניגוד לכך. האיסור הזה נושא משמעות עמוקה, הוא מעביר מסר חברתי ברור שהזהויות הלהט”ביות הן זהויות לגיטימיות שיש להגן עליהן.

העובדה ש’טיפולי המרה’ עדיין לא נאסרו בחוק מותירה אנשים רבים חשופים לפגיעה חמורה. זה מתחיל במשפטים קטנים ובמסרים סמויים שמועברים בחדר הטיפול עצמו, על ידי אנשי מקצוע שלא עברו הכשרה מספקת. ואלה בדיוק העקרונות של הקורס שפיתחנו – הגברת מודעות לעמדות מוטות והקניית ידע וכישורים”.

הדרך שנותרה

הפיגוע הנורא ב”ברנוער” באוגוסט 2009 הותיר חותם עמוק על קהילת הלהט”ב הישראלית. יורה לא מזוהה תקף את מועדון הנוער בתל אביב, גבה חיי שני צעירים והותיר עשרות נפגעים – פיזית ונפשית. האירוע חשף בצורה הברוטלית ביותר את הפגיעות של צעירים להט”בים במרחבים שנחשבו בטוחים.

איך פיגוע בבר-נוער שינה את התודעה הציבורית בישראל לגבי זכויות להט”ב? – האם זה אירוע שעדיין משפיע על הקהילה?
“לגמרי. הפיגוע בבר-נוער בקיץ 2009 היה רגע של שבר – הוא חשף לא רק את השנאה כלפי הקהילה, אלא גם את הפגיעוּת שלה, במיוחד של צעירים שמחפשים מקום בטוח. במובנים מסוימים, הוא שינה את התודעה הציבורית, כי פתאום אי אפשר היה להתכחש לסכנה ולאי-השוויון. ועדיין, הוא לא הביא למהפכה חקיקתית או להגנה מוסדית מספקת. ניקח לדוגמה את הרצח של שירה בנקי ז”ל במצעד הגאווה בירושלים, שהשנה מציינים עשור מאז שהתרחש. והמצעד השנה הוקדש לזיכרונה ולתקווה לאחדות, סובלנות ושוויון. אז הרצח בבר-נוער וגם הרצח של שירה בנקי – נותרו פצע פתוח בתודעה הקהילתית, ובמידה רבה גם תמרור אזהרה – כמה בקלות האלימות יכולה להתפרץ, וכמה עבודה עוד יש לעשות”.

אנחנו רואים התקדמות בחוקים, אבל אני מניחה שאנחנו עדיין רחוקים משוויון מלא – מה החוסר הכי דחוף לדעתך?
“החוסר הדחוף ביותר בעיניי הוא בתחום ההכרה במשפחות להט”ביות. בין אם מדובר באימוץ, פונדקאות, או רישום כהורים. לצד זה, יש חוסר בהגנה כוללת בחוק מפני אפליה על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית, בכל תחומי החיים – חינוך, רווחה, בריאות, תעסוקה. ההתקדמות קיימת, אבל היא לעיתים טלאי על טלאי, ולא מסגרת רחבה של שוויון שמכירה בלגיטימיות של הזהות הלהט”בית”.

מה המשמעות של ההכרה המשפטית בשתי אימהות בתעודת הלידה, ומתי נראה לדעתך הכרה דומה בשני אבות?
“ההכרה בשתי אימהות היא הרבה יותר מרישום ביורוקרטי – היא אמירה משפטית, מוסרית וחברתית שמכירה במשפחה הזו כמשפחה לגיטימית ושווה. זה מעניק ביטחון משפטי, אבל גם תחושת נראות ושייכות. ההכרה הזו היא מהלך עמוק, היא אומרת למשפחה: אתם שווים, אתן שוות. זה לא רק עניין של זכויות, אלא של זהות, של שייכות. שני אבות, לעומת זאת, עדיין נדרשים לעבור מסלול ארוך ומכביד. שינוי אמיתי יתרחש כשהמערכת תבין שהילדים הם אלה שנפגעים כשההורים שלהם לא מוכרים. אני מקווה שנראה את ההכרה הזו בשנים הקרובות, ושנבין שזו לא “טובה” – זו חובה בסיסית של מדינה דמוקרטית”.

לסיום, אם תצטרכי לבחור נקודת אור אחת ואתגר אחד עבור קהילת הלהט”ב בישראל ב-2025 – מה אלו יהיו?
“קודם כל, חשוב להכיר בכוחות, בעוצמות ובחוסן של הקהילה הזו ושל האנשים בה, ולא רק בקשיים והאתגרים. זו קהילה שמובילה כבר שנים את המאבק שלה באומץ ובנחישות. אבל אם אני מתייחסת לנקודת האור של 2025, זו בהחלט תהיה המעורבות של חברי קהילת הלהט”ב בתרומה לביטחון המדינה. מאז תחילת המלחמה, רבים מבני ובנות הקהילה התגייסו, פיזית ונפשית לצה”ל, לשירות מילואים, לרפואה, לתמיכה נפשית, למערכות חינוך ורווחה. זה רגע שבו הקהילה לא רק שלא נשארה מאחור, אלא הייתה בחזית העשייה. האתגר הוא לא לשוב אחורה. אחרי המלחמה, כשיחזרו לדבר על תקציבים, על דת ומדינה, צריך לשמר את המומנטום, ולהבטיח ששוויון אמיתי יהפוך מעיקרון – למציאות יומיומית”.