ביום ראשון האחרון, ה-11.5, קיימה אוניברסיטת חיפה אירוע חגיגי בו הוענקו תעודות הוקרה לאחת עשרה בוגרות מצטיינות של הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות – מוסמכות ודוקטוריות – על תרומתן הבולטת לקידום הרווחה, הבריאות, השוויון והצדק החברתי בישראל, אחת מהן היא ד”ר דניאלה מזור, ד”ר לעבודה סוציאלית, מטפלת מינית מוסמכת, מנהלת את התוכנית האקדמית “ייעוץ וטיפול מיני לאנשים עם מוגבלות, מצבי חולי וזקנה”, המשותפת למרכז “לאורך הדרך” וליחידה ללימודי המשך של הפקולטה למדעי רווחה ובריאות באוניברסיטת חיפה, המובילה את מטה משפחות החטופים בחיפה. את המטה החיפאי היא אמנם לא הקימה, אבל היא ללא ספק הדמות המזוהה איתו. “הקימו אותו יום אחרי פרוץ המלחמה, קבוצה של צעירים מתנועת החלוץ-שנה שניה. הצטרפתי אליהם ממש על ההתחלה, הגעתי להתנדב בדוכן, הלימודים לא התחילו באקדמיה ולא יכולתי לשבת בבית, וכבר למחרת יזמתי פעילויות”, היא נזכרת.

“הרגע שבו הבנתי שזה המאבק של כולנו ולא של משפחות החטופים היה כששמעתי את שיר סיגל, שהייתה אז סטודנטית שלנו בעבודה סוציאלית, מדברת בעצרת ומתוך הכאב והבכי אמרה שזקוקה לחיבוק מההורים שלה, כי שניהם היו אז חטופים. בתום דבריה, ניגשתי לתת לה חיבוק. גם לי אין הורים שמחבקים, מנסיבות אחרות, אך כן מגיל צעיר. והיה לי קשה לראות צעירה שצריכה להילחם כדי לא לאבד את הוריה. הבנתי שאני אלך אחרי שיר ואחרי שאר המשפחות- עד החטוף האחרון. זאת לא סיסמה בשבילי, זה הברית שלי איתם ועם עצמי”.



מהם האתגרים המשמעותיים ביותר שעמדת בפניהם בניהול המטה החיפאי?
“בעיקר, תחושה ש’התרגלנו’. שרק בתאריכים מסוימים יש התגייסות של כולם לצאת לרחוב. ביום של הלוויה של משפחת ביבס, הרבה אנשים יצאו, גם כשהודיעו על הרצח של 6 החטופים במנהרה. אבל המאבק הוא כל הזמן, כל רגע נתון אנחנו בסיכון לאבד עוד מישהו. אני מרגישה שבעיר שלי, יכולים להגיע הרבה יותר אנשים לעמוד לצידנו”.

איזו פעילות שיזמת במסגרת המטה נגעה בך במיוחד או הייתה משמעותית ביותר עבורך?
“האמת, הכל… אבל לאחרונה קידמתי מיזם שבעיני היה אחד העוצמתיים עד כה. הגענו לסמי עופר, מתנדבי המטה החיפאי ובני ובנות משפחה מאזור, וקידמנו מייצג לפני משחק. זה היה רעיון שלי, עליו חשבתי בריצה בים. שם אני ‘קצת משחררת’ אבל בעצם מתפנה לתכנן את הצעד הבא…

באצטדיון, היו אלפי אוהדים שצעקו יחד איתנו ‘להחזיר את כולם הביתה’. זה היה מרגש עד דמעות. המשפחות והמתנדבים יחד, עם שלטים וסמל ענק על הדשא. מראים לכולם מה באמת חשוב. חשוב לציין שהאירוע היה בשיתוף עם מועדון הכדורגל של מכבי חיפה שפתח לנו את הדלת”.



כיצד את מצליחה לשמור על מוטיבציה ותקווה במשך תקופה כה ארוכה ומאתגרת?
“זה לא עניין של מוטיבציה, נראה לי שהתכנון והפעילות שומרת עלי. באופן פרדוקסלי, התחושה של עשייה, למרות העומס והתסכול, מסייעת לי להתמודד עם החוסר האונים של הימים האלה. מה שכן, הקשר שלי עם משפחות החטופים ועם צוות המטה הפך להיות מאוד משמעותי. לא צריכה שיגידו לי תודה. מספיק לי לראות שהם מרגישים שאנחנו כאן ולא שכחנו. זה הדלק שלי לעשייה”.

איך השפיעה קבלת אות יקירת האוניברסיטה מאוניברסיטת חיפה על תחושתך האישית לגבי פעילותך?
“מאוד התרגשתי שיש הוקרה לעשייה. כמסר בעיקר ומודל לחיקוי. לטקס הגיעו חברים, משפחה, הילדים שלי וסטודנטיות. אני לא עובדת סוציאלית רק בתעודה, אני חיה את המקצוע ואת השליחות שיש בו. מרגיש לי שקבלת הפרס מהווה עבורם וגם עבורי- תחושה של משמעות. אנחנו כאן כדי להשפיע ולשנות, ויש גם מי שרואה ומעריך את זה”.



איך נראה יום טיפוסי שלך כראש המטה?
“הודעות מ-5 קבוצות שונות לפחות. תכנון 3 אירועים במקביל לרגעים עצב ותסכול, לרגעים קצת סיפוק ותקווה. רצון שזה כבר הסתיים ולהיפטר מהתפקיד”.

לסיום, מה המסר העיקרי שהיית רוצה להעביר לציבור הישראלי בנוגע למאבק להשבת החטופים?
“שמדובר על מאבק מוסרי, לצדק והצלת חיים. החטופים הם לא פוסטרים, הם סיפורים שלמים, הם ילדים של, הורים של, בני זוג של. אני מזמינה את כולם לקחת חלק בעשייה שלנו בחיפה, בכל דרך אפשרית. אנחנו זקוקים לכם, וגם להגיד תודה לכל משפחת המטה החיפאי שאיתי לאורך הדרך “.