במקום שבו המילים נכשלות, לעיתים התמונות מצליחות לספר את מה שאי אפשר לבטא. פרויקט הצילומים “אלבום דרום” של האוצרת דנה אריאלי, פרופ׳ להיסטוריה וצלמת, התגבש ברגע של אין-אונים מוחלט – כשזה עתה סיימה לתעד אתרי טראומה היסטוריים באירופה. אריאלי מצאה עצמה מנותקת מישראל בעיצומו של האסון הגדול של ה-7 באוקטובר 2023. הבשורה על רציחתו האכזרית של ידידה גדעון פאוקר מניר עוז, שהיה אמור לחגוג שמונים, הפכה את הריחוק הפיזי לבלתי נסבל. כמחווה של תיעוד וריפוי, החלה לאסוף עדויות חזותיות מצלמים ישראלים, יוזמה שהתפתחה מ-20 תיקי עבודות לפרויקט ענק שהניב ספר, תערוכה במוזיאון פתח תקווה (שמשכה 40,000 מבקרים!), ועתה מוצגת במקביל בדרום ובבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה.

התערוכה מציעה מבט רב-שכבתי על הדרום הישראלי – מתצלומים היסטוריים של ימי ראשית המדינה, דרך הנוף המצולק והממוגן, ועד לתיעוד מיידי של אירועי אוקטובר והשלכותיהם. השילוב המכוון בין צילום עיתונאי לאמנותי יוצר מארג עשיר של נקודות מבט, המאפשר לכל צופה למצוא את החיבור האישי שלו לטראומה הלאומית המשותפת.

מה הוביל אותך להתחיל את פרויקט “אלבום דרום”?
“ב-7 באוקטובר הייתי אמורה לטוס לישראל לאחר חודש של תיעוד פנטומים, אזורי כאב וטראומה בהולנד. זה פרויקט שאני עובדת עליו כצלמת מעל עשור, והוא לוקח אותי פעם אחר פעם לאתרים בהם התרחשו זוועות מלחמת העולם השנייה. הייתי בהולנד, שם הקים היטלר סידרה ענקית של בונקרים שקיבלו את השם ‘החומה האטלנטית’.

שמחתי שאני חוזרת ארצה, אבל אז, כמובן, הכל התבטל ונאלצתי להישאר באירופה עוד ימים ארוכים עד שנמצאה טיסה לישראל. מאוד התלבטתי האם לכתוב אל חבריי, גדעון ואורנה פאוקר מקיבוץ ניר עוז. כאשר אזרתי עוז לעשות זאת הסתבר לי שגדעון נרצח באכזריות ב-7.10. הוא עתיד היה לחגוג שמונים. מתוך הקושי של השהות רחוק מישראל, החלטתי להתחיל לפנות לצלמים ולבקש תיקי עבודות. הפוסט הראשון ברשתות החברתיות של ‘אלבום דרום – צלמים ישראליים במחווה לתושבי הנגב המערבי’ עלה בפייסבוק ב-20.10.23. באותה העת היו לי 20 תיקי צלם. כאשר הגעתי לפוסט מספר 107 – ולאחר שפנו אליי מידיעות אחרונות להפוך את אלבום דרום לספר – שראה אור ביוני 2024 יחד עם התערוכה – ראיתי לנכון לארגן גם תערוכה. מוזאון פתח תקווה לאמנות הרים את הכפפה וכך יצאנו לדרך, אירנה גורדון ואני לאצור אותה. התפיסה האוצרותית המשותפת שלנו, התבססה כמובן על תיקי הצלם ועל הספר”.

התערוכה מתייחסת לדרום לא רק כאזור גאוגרפי אלא גם כמקום של ‘זיכרון, כאב ותקווה’ כיצד זה בא לידי ביטוי?
“הכוונה היא להראות את דרום הארץ, בדיוק כמו בשערי הספר של התערוכה, דרך ‘בינוי האומה’ – תקופת ההקמה – כלומר תצלומים היסטוריים, דרך הנוף שפצוע שם, וזאת מכיוון שיש צורך במיגון בלתי פוסק, אבל כמובן ששיאה של התערוכה בזירת האירוע – כלומר במתרחש בדרום ובישראל כולה, סביב ה-7 באוקטובר ולאחרי המועד הזה”.

איך התערוכה מתמודדת עם המתח שבין תיעוד אמנותי לבין תיעוד עיתונאי של אזור בטראומה?
“היה לי חשוב מאוד לעבוד גם עם צילום עיתונאי וגם עם צילום אמנותי. כדי לתת לצופה למצוא את עצמו בכל אחד מהדימויים בצורה אחרת נתתי לצלמים לספר על הנסיבות בהן התצלומים שלהם נולדו, וכך אני מאמינה שגם המבקר בתערוכה צריך להיות חשוף להרבה מאוד נקודות מבט, כדי לאפשר לכל אחד להתחבר בדרך אחרת”.