מחקר מאוניברסיטת חיפה מצא: נפגעי טראומות ילדות אינם חווים הקלה רגשית גם כשנתמכים – והמוח שלהם מגיב אחרת לתמיכה חברתית

מחקר חדש שנערך בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה ופורסם בכתב העת Journal of Affective Disorders מצא כי טראומות ילדות – כגון התעללות, הזנחה או קונפליקטים מתמשכים במשפחה – עלולים להשפיע על האופן שבו אדם מגיב לתמיכה מאחרים גם עשרות שנים לאחר שהאירועים התרחשו. מהמחקר עולה כי במהלך שיחה עם אדם זר המציע אוזן קשבת, אנשים עם רקע טראומטי אינם חווים את אותה הקלה רגשית כמו אחרים – ובמקביל, פעילות המוח שלהם בעת האינטראקציה מראה דפוס שונה מהרגיל. “הממצאים שלנו מצביעים על כך שאנשים עם טראומות ילדות מנסים ליצור חיבור, אבל פעילות המוח שלהם מרמזת על מאמץ רגשי מוגבר שאינו בהכרח אפקטיבי,” אמרה ד”ר ירדן אבנור דוקטורנטית במעבדה של פרופ’ סימון שמאי צורי שהייתה מעורכות המחקר. “זה עשוי להסביר מדוע גם אינטראקציה תומכת לא תמיד מספקת להם תחושת רווחה”.

אנשים שחוו טראומות בילדות – כמו אלימות, הזנחה או תחושת חוסר ביטחון מתמשכת בבית – נוטים לשאת עמם מצוקה נפשית גם בבגרות. אחת הדרכים המרכזיות להתמודדות עם מצוקה רגשית היא פנייה לתמיכה חברתית: שיתוף רגשות עם אדם אחר מתוך תקווה להבנה או הקלה. אולם, במחקרים שנערכו בעבר נמצא כי דווקא אלה הזקוקים לתמיכה יותר מכול – מתקשים להיעזר בה בפועל, מסיבות שעד כה לא הובנו במלואן. במחקר הנוכחי ביקשו פרופ’ שמאי צורי וד”ר אבנור מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה לבדוק האם הקושי להיעזר בתמיכה חברתית נעוץ גם במנגנונים נוירולוגיים, ולא רק בגורמים רגשיים או בין-אישיים. החוקרות ביקשו לבדוק כיצד טראומות ילדות משפיעות על האופן שבו המוח פועל בזמן שיתוף רגשי, והאם ניתן לזהות דפוס מוחי משותף לשני אנשים – משתף ומקשיב – שמסביר מדוע התמיכה אינה מסייעת תמיד להפחתת מצוקה אצל מי שחווה טראומה בעבר.

במחקר השתתפו 58 זוגות שלא הכירו זה את זה קודם. בכל זוג היה אדם אחד בעל רקע של טראומת ילדות ששיתף בחוויותיו ואדם שני שהקשיב ולא חווה טראומות בילדותו. כל זוג שוחח פעמיים – פעם על אירוע אישי קשה, ופעם על נושא יומיומי נייטרלי. במהלך השיחות נמדדה בו-זמנית הפעילות המוחית של שני המשתתפים באמצעות טכנולוגיה ייחודית לדימות מוחי (fNIRS), שהתמקדה באזור המוחי הקשור לוויסות רגשות ולהתמודדות עם מצוקה – הקליפה הקדם-מצחית הצדית (DLPFC).

מתוצאות המחקר עולה כי כאשר השיחה עסקה בנושא נייטרלי, נרשמה ירידה בתיאום בין המוחות – מה שמעיד על קושי להתחבר גם במצבים יומיומיים פשוטים. כלומר, גם בשיחה יומיומית יש להם קושי והם מראים יכולת מוגבלת ליצר קשר חברתי משמעותי.

אך התוצאה המעניינת יותר הייתה בתנאי של השיחה הרגשית. ככל שהמשתתפים דיווחו על יותר טראומות בילדות כך השיחה תרמה פחות להפחתת המצוקה הרגשית – ולעיתים אף גרמה לעלייה בתחושת העצב. כלומר, בניגוד למצופה, שיחה עם אדם תומך לא סייעה להם להרגיש טוב יותר. באופן מפתיע, דווקא במהלך השיחה הרגשית נרשמה אצלם עלייה בתיאום המוחי (interbrain coupling) עם האדם המקשיב – אך תיאום זה לא תורגם לתחושת חיבור. לדברי החוקרות, ייתכן שמדובר במאמץ מוחי מוגבר ולא יעיל לוויסות רגשות.

בנוסף למדידות המוחיות, מילאו המשתתפים שאלונים פסיכולוגיים שבחנו עד כמה הם נוהגים להיעזר באחרים כדי להתמודד עם מצוקה רגשית. גם כאן נמצא קשר מובהק: ככל שרמת טראומות הילדות הייתה גבוהה יותר, כך ירדה הנטייה לפנות לעזרה רגשית מהסביבה – במיוחד בתחומים של קבלת נקודת מבט אחרת או ניסיון לחיפוש רגשות חיוביים דרך הקשר עם הזולת.

“זהו המחקר הראשון שבוחן את הקשר בין טראומות ילדות לבין פעילות מוחית משותפת בזמן אינטראקציה אנושית. ממצאיו מספקים הסבר חדשני לקושי של נפגעי טראומה להיעזר בתמיכה רגשית – לא רק בשל חסמים רגשיים, אלא בשל תגובות מוחיות שמקשות על יצירת חיבור אמיתי עם אחרים. תובנות אלו עשויות לתרום לפיתוח כלים טיפוליים מותאמים, שיסייעו למטפלים לבנות תקשורת רגשית יעילה – גם עם מי שיכולת ההתחברות שלהם נפגעה כבר בילדות”, סיכמו החוקרות.

>> קראו עוד על המחקר בכתבה שפורסמה באתר mako