בין העבר להווה: לימודי שואה בעידן של טראומה מתחדשת

לכבוד יום השואה הבינלאומי שחל היום (27.1), נפגשנו לשיחה עם גיל פילר (39), סטודנט מקנדה בתוכנית הבינלאומית ע”ש ויס-לבנת לתואר שני בלימודי שואה באוניברסיטת חיפה. בתקופה שבה חזרו ללשון העברית מילים כמו ‘פוגרום’ ו’טבח’, כאשר זיכרון השואה והמאבק באנטישמיות מקבלים משמעות חדשה ואקטואלית, מתחדד הצורך בהבנת העבר כמפתח להתמודדות עם ההווה.
אירועי 7 באוקטובר והשלכותיהם העלו שאלות נוקבות על הקשר בין טראומות העבר למציאות העכשווית, ועל תפקידם של לימודי השואה בעיצוב התודעה הקולקטיבית. דרך סיפורו האישי והמקצועי נחשף מבט ייחודי על האופן שבו ההיסטוריה מהדהדת בהווה, ועל חשיבותה של הנחלת זיכרון השואה לדורות הבאים.
“העניין שלי בשואה התעורר לפני מספר שנים באמצעות מחקר שעשיתי על החוויות של משפחתי במהלך השואה”, מספר פילר על תחילת התעניינותו בנושא, “בעקבות טיול משפחתי במזרח אירופה, ובעקבותיו אירועי ה-7 באוקטובר 2023, ומה שאחריו, הפכה ההחלטה להמשיך ללימודי תואר שני באוניברסיטת חיפה למשמעותית במיוחד — לאור מקום הולדתה של אמי בעיר והגעתו של סבי חיים לעיר כפליט שואה”.
סבו של פילר, הגיע לחיפה על ספינת הפליטים ‘נעמי ג’וליה’ (‘Naomijullia’) שהובילה יהודים מאירופה לפלשתינה המנדטורית ב-1939. הספינה יצאה מברטיסלבה ונדחתה בכניסה על ידי הבריטים כחלק ממדיניות הספר הלבן. הנוסעים התנגדו בדרך לא אלימה עד שהבריטים נאלצו לאפשר להם לרדת בנמל חיפה.
לאה, שלימים הפכה לאשתו של חיים וסבתו של פילר, הצליחה לברוח מפראג לפלשתינה המנדטורית בעזרת תנועת נוער ציונית. אביה אלפרד דחק בה לעזוב את אירופה, ואמר לה שכנראה לא יתראו שוב, וכך היה. אלפרד, אשתו אני, אחותה של לאה גרטרודה ובעלה וילדם, כולם הועברו מטרזיינשטט לאושוויץ ב-1944.

כיצד לדעתך תורמים לימודיך להבנתך את ההיסטוריה והזהות היהודית?
“הלימודים האקדמיים שלי בתוכנית ללימודי השואה מספקים לי כל הזמן זוויות חדשות להסתכל על ההיסטוריה של העם היהודי. התוכנית מאוד מקיפה ומלאה במידע מרתק, עם מרצים שמבינים את הנושא לעומק ומעבירים אותו בצורה מקצועית ומאתגרת. למדתי איך להתבונן על האירועים הקשים והכואבים מהעבר בלי להיסחף לרגשות או דעות קדומות. אחת התובנות המרכזיות שלי היא שזיכרון השואה, למרות שהוא טבוע בכל העם היהודי, לא מגדיר אותנו באופן מוחלט. בתוך הסיפור הזה יש אינסוף סיפורים אישיים, שהרבה פעמים נעלמים בין המעשים האיומים של הרוצחים. אני מרגיש שזה התפקיד שלנו לזכור את הסיפורים האישיים של הקורבנות, ולהבטיח שהם לא יהפכו רק לסטטיסטיקות.
לימוד על השואה במקום כזה, בארץ, שמחובר כל כך חזק להיסטוריה היהודית ולזיכרון השואה, הוא מתנה אמיתית. ישראל, והקשר שלה לשואה, משמעותיים עבורי באופן אישי – במיוחד כשאני רואה איך הקשר הזה משפיע על התרבות וההוויה היהודית כאן, לאור מה שקורה בעולם. אני לא יכול שלא להרגיש שהנושא הזה קרוב אליי יותר, ושההבנה של ההיסטוריה היהודית חשובת יותר מתמיד.
הקרבה ל’יד ושם’, לאתרים ומוזיאונים שמוקדשים לשואה, ולגישה הישירה לחוקרים ולארכיונים, הופכים את הלימודים כאן למיוחדים. כל טיול, כל ביקור במקום, מוסיף נדבך חדש להבנת השואה ולהבנת הזהות היהודית. והקשר המיידי למה שמתרחש בישראל היום, במיוחד אחרי ה-7 באוקטובר, רק מחזק את הצורך להמשיך ללמוד ולהבין את העבר שלנו.
בנוסף, התחושה הזו שאני חי במקום שמחובר כל כך חזק להיסטוריה שלי ולזהות היהודית שלי, מעצימה אותי, ועוזרת לי להבין את המקום שלי בעולם”.
מה לדעתך חשיבותם של לימודי השואה, במיוחד עבור הדור הצעיר של היום?
“אני בנקודה שבה אני לא בטוח אם זה כרגע הנושא הכי חשוב ודחוף ללמוד, או הנושא הכי חסר תועלת. אני אומר זאת בציניות, כי מצד אחד, חלק מהוגי הדעות היהודיים שאני מעריך ציינו שלימוד השואה לא מבטיח בהכרח שהסטודנט יתפוס את הכאב של הקורבנות, או ירגיש מחויב לדאגה לסוגיות יהודיות. לפעמים נראה שהשואה הופכת לנושא שמתקיים בתוך מסגרת רחבה יותר, כמו ההיסטוריה של הרייך השלישי או אפילו רציחות עם אחרות, ובכלל כשמדברים על הנאצים או הפשיזם.
מצד שני, אני מאמין שחשוב ללמוד על השואה, אבל זה לא מספיק. אנחנו חייבים גם להקנות גישה ביקורתית כלפי אנטישמיות בעידן המודרני. זה אפילו לא קשור רק למה שקורה מחוץ לקהילה היהודית – בתוך הקהילה אנחנו לא תמיד יודעים להבדיל בין מה שהוא אנטישמי למה שלא. אני חושב שיש לנו עכשיו הזדמנות מדהימה להילחם נגד אנטישמיות ולהגדיר אותה בצורה ברורה, כי רק ככה נוכל ללמוד איך להתמודד איתה ולהתגונן ממנה. הגיע הזמן שנפסיק לזלזל בנכונות שלנו לזהות את האנטישמיות בכל גילוי שלה, ונתחיל להיערך טוב יותר להתמודד עם ההתמודדות הזאת”.

האם יש פרויקט או מחקר מיוחד שאתה עובד עליו במסגרת הלימודים שלך?
“יש. אני עובד על רומן בין-דורי על משפחתי, הפליטים, הניצולים, הקורבנות וצאצאיהם, תוך התמקדות בתקופת השתיקה של ישראל בשנים שלאחר השואה ועד למשפט אייכמן. אני מתעניין בחקר האנטישמיות המודרנית וכיצד היא משפיעה על התפיסות שלנו לגבי עצמנו ושל הסיפור היהודי”.
לסיכום, כיצד הרקע האישי שלך כיהודי קנדי משפיע על הקשר שלך ללימודי השואה?
“תמיד הרגשתי שיהודי התפוצות ויהודים בישראל מודעים לדברים שונים, שכל אחד מהם לא באמת מכיר את המציאות של השני. מצד אחד, יהודי התפוצות תמיד היו יותר קשובים לאנטישמיות, ומצד שני, הישראלים הכירו יותר את האתגרים של החיים באזור הזה, והיו פחות תמימים לגבי מה שצריך כדי לשרוד כאן. הביטוי ‘לעולם לא עוד’ תמיד נשא משמעויות שונות עבור שני הצדדים. עם כל הדעות והפרשנויות על האיומים שמולם עומדים יהודים היום, הרגשתי שהדרך הכי טובה להתמודד עם כל זה היא דרך הלימודים האקדמיים – מתוך מקום גיאוגרפי שהוא עבורי די זר.
ישראל, כמדינה שנוצרה מתוך טראומה קשה מאוד, שומרת על זיכרון העבר שלה, אך יש לה גם פחד להעמיק בו יותר מדי, כי יש חשש שזה יפגע ביכולת להמשיך קדימה. כיהודי קנדי, אני מוצא את עצמי מנסה להבין את המקום הזה מתוך עיניים שונות, מנסה לפענח איך טראומות העבר משפיעות על ההווה והעתיד, וזה מוסיף ממד נוסף לשיח שלי עם השואה וההיסטוריה היהודית”.