
מבין כל צמחי הארץ זכה הדודא לפרסום הרב ביותר כצמח חשק וכשפים, שהיה חלק מציוד החובה של כל מכשפה הגונה בימי הביניים. כבר בספר בראשית (ל': י"ד) נזכרו הדודאים כסגולה לפריון ומאז משמש הצמח למטרה זו. מאחר והשורש דומה, לעתים, לדמות אדם, הוא שימש כסגולה נגד עין הרע, לכשפים ולמזל טוב.
שם ערבי עתיק יומין לדודא הוא "נר המכשף" " מקור השם בסיפורים עתיקים שהצמח המכושף זורח בלילה. מספר יוסף בן מתתיהו אודות הדודא: "ובעמק החוסם את העיר מצד צפון נמצא מקום אחד ושמו בעֵרה ושם גדל שורש, ...צבע השֹרש הזה דומה לאש, ולפנות ערב הוא מפיץ זהר" .
הדודא הוא צמח צנוע ואמיץ הפורח באמצע החורף ועמיד בפני פגעי הגשם. הפרחים נסגרים בגשם ומצוידים בשערות צפופות דוחות מים המונעות את חדירתם אל אברי הפרח וכך לא נפגעת האבקה ולא נמהל הצוף. למרות נדירות הדבורים בעונה זו, פרחים רבים מייצרים פירות המבשילים לקראת עונת קציר החטים . צבע הפירות הכדוריים כתום, ריחם העז והמפתה נישא למרחוק ("הדודאים נתנו ריחם". שיר השירים, ז': י"ד). הפרי נחשב כסגולה לפריון (למרות שלא נמצאה לכך שום הוכחה מדעית) לאחר הסרת הזרעים הרעילים וגם כיום יש מי שמכין "ליקר דודאים" למטרה זו. בטבע נאכלים הפירות על ידי צבים המפיצים את הזרעים שאינם ניזוקים כתוצאה מעיכול ציפת הפירות.
טקסט: פרופ' אמוץ דפני
צילום: רותי טלמור