עלה, גבעול, גזע של עץ, כתם צבע על אבן – פרטים שרובנו חולפים על פניהם בלי לעצור. נוי בן-שדה, בוגרת התואר הראשון של המחלקה לאמנות היצירה בבית הספר לאמנויות באוניברסיטת חיפה, עוצרת. מצלמת אותם, ואז מציירת אותם מחדש בגודל ענק – על בדים שקופים ואווריריים שתלויים באוויר, בצבעי מים שנוזלים ומתפשטים כמו הטבע עצמו. התוצאה, המוצגת בימים אלה בתערוכת הבוגרים: מסדרון שהופך למעין יער מופשט, שאפשר ללכת בתוכו.

איך בחרת לשלב דווקא בד וצבעי מים – שני חומרים שמתנהגים כל כך אחרת?
“הפרויקט שלי נולד מתוך רצון לעסוק בחלל ותנועה – הבד התלוי באוויר הוא מעין שער כניסה לעולם אחר וגם מחיצה בין הצופה לסביבה. מתוך הרצון הזה הגיעה ההחלטה לצייר על בד שהוא עדין ואוורירי. הבחירה בצבעי מים הייתה טבעית – זה המדיום איתו אני עובדת כבר שנים – ויש בעבודה איתו תנועה מיוחדת שהתחברה עם התנועה שרציתי ליצור בחלל באמצעות הבדים. בנוסף, אני מושפעת מאוד מאמנות יפנית, בה החיבור הזה קיים ונוכח במגוון צורות. ההיכרות עם הקונספט היפני הובילה אותי למחשבה על יצירת הפרויקט. הייתי צריכה למצוא את סוג הבד הנכון בשבילי, אבל אי אפשר לדעת שמשהו לא עובד עד שלא מנסים לעשות אותו”.

למה בחרת להציג את הטבע בצורה מופשטת ולא ריאליסטית?
“הדימויים בעבודה שלי מגיעים מתוך תמונות של פרטים קטנים בטבע שאני צילמתי. רציתי להראות את היופי שבפרטים הקטנים האלה על ידי הצגה שלהם בפורמט גדול, וההגדלה הובילה להפשטה. ההצגה המופשטת של הדימויים גם מאפשרת יותר פרשנות אישית אצל הצופה. אחד החלקים האהובים עליי בעבודה הוא כאשר אנשים מספרים לי מה הם רואים בתוך הקומפוזיציות של קו וכתם שבניתי”.

איזה טבע ספציפי השפיע עלייך – נוף מסוים, עונה, זיכרון?
“כמו שהזכרתי קודם, כל העבודות שלי נעשו מתוך תמונות שצילמתי של פרטים קטנים בטבע שמשכו את תשומת ליבי. אלה פרטים שיש בכל מקום – צמחים שמלווים אותנו ברחוב, בחצרות בתים, באוניברסיטה. לא יצאתי לטיולים מיוחדים בשביל השראה;היא הגיעה אליי מתוך המקומות בהם אני מסתובבת בשגרה, כך שהחיבור הוא לטבע הפשוט שמקיף אותנו ביום-יום, כולל באוניברסיטה עצמה. צילמתי פה הרבה תמונות, ויש פה עצים יפים מאוד”.

מה את מרגישה שהעבודות האלה מספרות על הקשר בין אדם לטבע?
“בשבילי, העבודות מבטאות את החיבור היום-יומי שלי לטבע. צמחים נמצאים בכל מקום. זאת רק שאלה של תשומת לב ליופי שיש בהם – והיופי הזה נמצא סביבנו כל הזמן. הבחירה היא שלנו אם לראות אותו ולהנות ממנו, ולא צריך לעשות שום דבר מיוחד בשביל זה, רק להסתכל”.

לאן היית רוצה לקחת את הטכניקה הזו הלאה?
“עכשיו אחרי פרויקט הגמר, אני פשוט רוצה לנסות עוד דברים. אני רוצה לנסות לצייר מגוון רחב יותר של דימויים – נופים, אלמנטים יותר פיגורטיביים, חיות. הייתי רוצה גם לשחק עם אופני הצבה שונים של ציורי בדים – הפעם הם מוצגים תלויים בחלל מואר של מסדרון, מה יקרה אם הם יהיו מוצגים בחלל הרבה יותר חשוך? במקום יותר צפוף, או במקום עוד יותר פתוח? אלה כיוונים שאני אשמח לבדוק”.

לעוד כתבות בנושא:
תערוכות בוגרים 2026: סמל היונה בין תקווה לשברים
תערוכות בוגרים 2026: כשהשכונה הופכת לגלריית דמויות
תערוכות בוגרים 2026: כשההומופוביה גרה בפנים
תערוכות בוגרים 2026: הקולקציה שמספרת את סיפור העורף
תצוגת האופנה של אוניברסיטת חיפה: כשעולם פנימי הופך לבד
נעצו ביומן: תערוכות הבוגרים והבוגרות של אוניברסיטת חיפה

תערוכת הבוגרים של בוגרי התואר הראשון תוצג עד יום חמישי ה-30 ביולי במשכן לאמנויות באוניברסיטת חיפה.

מה קורה כשסטודנטים לארכיטקטורה מתבקשים להפסיק לשרטט ולהתחיל לבנות? התשובה ניצבת החל מהשבוע על מרפסת מוזיאון הכט ורחבי קמפוס הר הכרמל באוניברסיטת חיפה: 11 פביליונים (ביתנים) בקנה מידה 1:1, שתוכננו, עוצבו והוקמו במו ידיהם של סטודנטים מהחוג לארכיטקטורה בבית הספר לעיצוב, אוניברסיטת חיפה. התערוכה “שביל הפביליונים”, המוצגת בשיתוף פעולה עם מוזיאון הכט וקרן הכט, היא שיאו של הקורס “גוף, מרחב ופעולה” – קורס ותיק בתוכנית הלימודים של החוג, שבו הופכת התיאוריה האדריכלית לחומר, לצורה ולחוויה מוחשית. לקראת פתיחת התערוכה שוחחנו עם ד”ר אדר’ דנה מרגלית, ראש החוג לארכיטקטורה, על הדרך שעברו הסטודנטים מהרעיון ועד ההקמה בשטח.

מה היה הרעיון המרכזי מאחורי הקורס “גוף, מרחב ופעולה”, ואיך הוא הוביל לתערוכה בקנה מידה 1:1?
“קורס ‘גוף מרחב פעולה’ הוא קורס הנלמד לאורך שנים רבות אצלנו בחוג. הוא בוחן את הקשר ההדוק בין הגוף, הפעולה והמרחב, בקנה מידה של 1:1, כך שניתן להבין ולחוות את חוויית המשתמש באופן מובהק. הקורס הוא חלק משרשרת קורסי עיצוב הנלמדים במקביל לקורסי התכנון האדריכלי, ומטרתם להעניק לסטודנטים שלנו יכולות חשיבה, תכנון וביצוע בקנה המידה האדריכלי המפורט. שרשרת קורסים זו מקדמת את האג’נדה הייחודית של החוג, הרואה באדריכל מעצב טוטאלי המשלב בין תכנון עירוני, אדריכלות, עיצוב וייצור באופן אינטגרטיבי ויצירתי”.





מה השונה בין תכנון בקנה מידה 1:1 לבין תכנון “רגיל” של הסטודנטים – מה זה דורש מהם, ומה זה מלמד אותם?
“אין דבר כזה תכנון ‘רגיל’. כל עבודה אדריכלית-תכנונית היא ייחודית למקום, לאדם ולזמן. אבל בעוד שקורסי התכנון האדריכלי עוסקים בתכנון בקני מידה גדולים יותר – מקנה מידה עירוני, דרך קנה מידה בנייני, ועד קנה מידה מפורט של 1:100, 1:50 או אפילו פרטים בקנה מידה 1:10 – קורס ‘גוף מרחב פעולה’ כולל תכנון, עיצוב וייצור בקנה מידה 1:1. זה מצריך תכנון מדויק ומעמיק של כל מרכיב ופרט: קנה מידה, צורה, חומר, טקסטורה, צבע, אור, מחברים, וגם הבנה כיצד כל אלה מיוצרים ומורכבים בפועל באתר. דרך קורס כזה מצליחים הסטודנטים לחשוב בצורה יצירתית על חלל ומקום, לפרוץ מוסכמות, ובו-בזמן להבין כיצד להביא שאיפות לידי מימוש ממשי – כולל ייצור, הרכבה ואפילו שינוע של חומרים”.

איך בחרתם את העבודות בתערוכה, ומה מאפיין את מגוון הגישות שרואים בהן?
“שכבת הסטודנטים בשנה השנייה ללימודיהם מונה כמעט 90 סטודנטים – החוג שלנו שילש את עצמו בחמש השנים האחרונות, וכולם לקחו חלק בפרויקט. הסטודנטים עבדו בצוותים, וכל צוות היה אחראי לתכנון, לעיצוב ולהקמה של פביליון אחד. הקורס לווה על ידי צוות מנחים מקצועי ומסור: אדר’ פאולה פלומבו, אדר’ אוהד מיוחס, ד”ר מעצבת תמר ניקס ואדר’ מעצבת טליה ינובר. כל צוות הגדיר לעצמו מקום ופעולה במרחב שעבורם נדרש לתכנן ביתן, כך שכל פביליון מותאם לפעולה מסוימת ולמקום מסוים.

המגוון שנוצר משקף את ייחודיות המקצוע שלנו: כל תכנון הוא ספציפי וייחודי, כאשר האדם או הקבוצה שלהם הוא מיועד, הפעילות, המקום והזמן הם המרכיבים העיקריים לתכנון ולעיצוב רגישים, מכילים ורלוונטיים – לעבר, להווה ולעתיד. כמובן שגם לסטודנטים-לאדריכלים יש תפקיד בקריאת האתגר, בפרשנות שהם נותנים לו ובהצעה הספציפית שלהם לכל סיטואציה – וכאן באים לידי ביטוי חופש המחשבה, היצירה והביטוי. המגוון הזה משקף את הצורך בחברה מגוונת וביצירה חופשית, המהווים תנאי לחברה בריאה וצומחת. אני מקווה שהסטודנטים שלנו מפנימים את הגישה ההומנית הזו של החוג, נהנים מחופש המחשבה והיצירה, אך גם מבינים את האחריות הנובעת מהם”.





מה, לדעתך, הופך את שביל הפביליונים לחוויה שונה עבור המבקרים, לעומת תערוכה סטנדרטית?
“אדריכלות היא חוויה מרחבית. אנחנו חווים את המרחב כל הזמן, תוך כדי תנועה ופעולה בתוכו. במובן הזה המרחב הוא חלק מאיתנו, ואנחנו חלק ממנו – וזהו אחד הדברים המבדילים אדריכלות מאמנות. אני חושבת שהשביל מעודד את המבקרים לנוע במרחב, להגיע אל המקומות הספציפיים שבהם הוצבו הפביליונים, וכמו בכל חוויה אדריכלית – לבחור כיצד להלך במרחב ולקחת חלק פעיל בחוויה. המבקרים מעצבים את המרחב, ובמקרה הזה את הפביליונים, לא פחות מאשר האדריכלים המעצבים אותו. אני ממליצה מאוד לבוא ולהרגיש את החוויה הזו”.

מה המשמעות של שיתוף הפעולה עם מוזיאון הכט וקרן הכט עבור הסטודנטים ועבור החוג?
“השיתוף עם מוזיאון הכט וקרן הכט חשוב מכמה סיבות. ראשית, הוא נותן הכרה במקצועיות של הסטודנטים, הסגל והחוג – זה לא דבר של מה בכך להציג במוזיאון ובמרפסת שלו. עצם הצגת העשייה של הסטודנטים בחלל מכובד כזה מהווה הכרה באיכות העבודות, ובסטודנטים ובמנחים שאנו גאים בהם מאוד. שנית, ההצגה במוזיאון הכט מאפשרת לקהל הרחב לבקר בפביליונים. אנחנו בחוג ובבית הספר רואים חשיבות רבה בפעילות עם ולמען הקהילה, החברה והסביבה, ורואים את עצמנו כמעבדה חוקרת, יישומית ופעילה. שיתופי הפעולה שלנו עם עיריות, מוסדות וקהילות הם רחבים – אנחנו כאן בשבילם, כדי להשפיע ולתרום: להציע פתרונות להווה ולעתיד וליצור מרחב תרבותי עשיר בישראל בכלל, ובצפון ובחיפה בפרט.

שלישית, הפביליונים הוקמו בתמיכת קרן הכט ליוצרים צעירים. ההכרה של הקרן ביצירתיות ובמקצועיות של הסטודנטים שלנו מרגשת ומשמעותית. אני מאמינה שתמיכה כזו קריטית לעידוד עשייה יצירתית, מתקדמת ופורצת דרך, ולהעמדת תחומי היצירה בסדר עדיפות גבוה בחברה – כי המרחב מעצב אותנו, ובאמצעות מרחבים טובים נוכל להוביל לחברה טובה יותר. התמיכה הזו גם תורמת להמשך התפתחותם של החוג לארכיטקטורה ובית הספר לעיצוב, ואני מאמינה שעם תמיכה כזו הרמה הגבוהה תמשיך לעלות. אני מודה למוזיאון הכט, לענבל לחוולה ולצוות, ולקרן הכט – תודה על האמון ועל ההזדמנות. אני מקווה שנמשיך לעבוד יחד.

ולבסוף, שיתוף הפעולה הזה הוא גם הזדמנות לחגוג את המיזוג שלנו – של בית הספר לעיצוב עם האוניברסיטה. השילוב בין בית ספר יוצר לאוניברסיטה מחקרית הוא נהדר, והתערוכה כאן בקמפוס ההר היא אחד הביטויים היפים שלו”.

התערוכה “שביל הפביליונים” תוצג עד ה-21.8

הוא כנראה הסמל עליו מבוססים החיים שלנו – סמל היונה, סמל השלום. אין ילד שלא גדל עליו בגן, אין אדם שלא מכיר אותו. אבל מה קורה לסמל הזה כשהוא נפגש עם המציאות הישראלית המורכבת של השנים האחרונות?

בתערוכת בוגרים של בית הספר לעיצוב באוניברסיטת חיפה מוצג ספר של יעל לרנר, בוגרת החוג לתקשורת חזותית שבוחן את סמל היונה ומפרק אותו מחדש. הספר מציג מהלך חזותי שממחיש את מנעד התחושות שמעורר הסמל: הרעיון הגלום בו מתגלה כמושג נזיל, שמשתנה ועובר טרנספורמציה אל מול המציאות הישראלית. דרך רצף אסוציאטיבי של דימויים מקומיים – הנע מהתרוממות רוח וציפייה דרוכה, ועד להתרסקות אל קרקע מדממת – נחשפת השבריריות הכואבת של התקווה המקומית. שוחחנו עם לרנר על התהליך שהוביל לעבודה, על הבחירות החזותיות שמאחוריה ועל המסר שהיא מקווה שיישאר עם הצופה.

מה הוביל אותך לבחור דווקא בסמל היונה, ומה בו הרגשת שמאפשר לך לדבר על התקווה הישראלית בצורה הכי מדויקת?
“רציתי לעסוק בקשר שלי למקום בו אני חיה. זה נושא שמלווה אותי מאז הילדות, בתור דור רביעי במושב. עבודת הגמר שלי בתיכון עסקה בנושא ‘אדם – תבנית נוף מולדתו’. כבר אז מאיר שלו היה יוצר שהשפיע עליי מאוד, משום שבספריו הוא עוסק בקשר העמוק שלו לארץ. במסגרת עבודת הגמר ההיא אף ראיינתי אותו, וכשהתחלתי לעבוד על פרויקט הגמר הנוכחי חזרתי לאותו ראיון ולספריו.
אחד מספריו הבולטים הוא ‘יונה ונער’, בו היונה משחקת תפקיד משמעותי. הקריאה המחודשת בספר הציתה בי את ההבנה שהיונה היא דימוי טעון, שמכיל בתוכו הרבה יותר ממה שנדמה במבט ראשון, ורציתי לחקור אותו.

היונה היא סמל שחקוק אצל כמעט כל ישראלי כבר מילדות – דרך הסיפור המקראי, טקסי יום העצמאות, אירועים לאומיים ורגעים שונים בתרבות הישראלית. זהו דימוי שמפעיל אותנו באופנים שונים: הוא יכול לעורר אופטימיות, ייאוש או אפילו ציניות, אל מול התקווה”.

איך בנית את הרצף האסוציאטיבי של הדימויים? האם היה סדר מכוון שרצית להוביל בו את הצופה, מהתרוממות רוח ועד ההתרסקות?
“התחלתי בחיפוש חופשי ואסוציאטיבי של דימויים שהזכירו לי את היונה. זה התחיל במטוס קרב, המשיך לדגל לבן, אחר כך עורב, ובהמשך לעוד דימויים נוספים. כשהצטברו כל הדימויים, הרגשתי שהם כבר מספרים בעצמם את הסיפור הרגשי שאני רוצה להעביר דרך דימוי היונה. ומכאן נבנה גם סדר הפרקים בספר. ההתחלה יש בה משהו ילדי יותר, אופטימי, רך ולעיתים אפילו מופשט – כמו פרק ‘דגל’ ו’לבן’, שבו מופיעים דימויים של נשים מחוללות. בהדרגה הפרקים נעשים לוחמניים, קשים ומורכבים יותר מבחינה רעיונית.

ההיגיון המסדר היה להתחיל ממבט תמים ופשוט על הסמל, ולאט־לאט להכניס את הסדקים. דימויים כמו העורב השחור, מטוס הקרב ומשחטת העופות מייצגים את ההתרסקות של אותה הסתכלות ראשונית ותמימה על היונה.

כשחשבתי על הפרק האחרון, היה לי ברור שאני לא רוצה לחזור לאופטימיות של תחילת הספר. רציתי לסיים במקום מורכב יותר – כזה שמציע תקווה זעירה אך שונה. תקווה שלא מתעלמת מהמציאות, אבל עדיין מאפשרת להתחבר מחדש לדימוי היונה ולהאמין שעדיין יש לו מקום, גם אם לא באותה משמעות שהייתה לו בעבר”.

איך מוצאים שפה חזותית לתחושה כל כך מופשטת ומורכבת כמו “שבריריות של תקווה”?
“בחרתי להשתמש בדימויים ישראליים שמעוררים אסוציאציות ורגשות חזקים – ריקודי חג השבועות, מטסי יום העצמאות ועוד. לכל אחד מהדימויים האלה יש מטען רגשי תרבותי שטבוע בנו, ניסיתי שהמטען הזה יתכתב עם הרגשות שסמל היונה מעורר בי. במציאות הישראלית יש אינספור רגעים שטעונים בתקווה, בציפייה או בייאוש, ודרך העיסוק בהם יכולתי לבטא את השבריריות של התקווה – לא באופן ישיר, אלא דרך החוויה והזיכרון שהדימויים מעוררים אצל הצופה”.

האם היה רגע או אירוע מהמציאות הישראלית שהשפיע במיוחד על העבודה?
“אחת ההחלטות המורכבות ביותר לאורך העבודה הייתה עם איזה מסר אני רוצה שהצופה ייצא – האם זו עבודה שמבקשת לעורר אופטימיות, או דווקא ייאוש? המלחמה שמלווה אותנו בשנים האחרונות, וגם בימים אלה ממש, השפיעה עליי מאוד וערערה בכל פעם את היכולת לבחור בתשובה אחת. בסופו של דבר הבנתי שדווקא המורכבות היא המסר שלי. זו לא תקווה מלאה, אבל גם לא ייאוש מוחלט. שני המצבים מתקיימים יחד. בוקר אחד יכול להתחיל בתחושת אופטימיות גדולה ולהסתיים בפסימיות, ולהפך”.

איך היית רוצה שהספר ישפיע על התפיסה של הצופה לגבי הסמל של היונה – האם המטרה לשבור אותו, לחדש אותו, או משהו אחר?
“הייתי רוצה שהספר יחזיר את דימוי היונה לסדר היום. היום הסמל הזה עולה בעיקר בהקשרים ציניים. אין כאן מקום ליונה. במהלך העבודה הבנתי שאני רוצה להציע משמעות מורכבת יותר. לעיתים קשה לנו להתמודד עם מורכבות, ולכן אנחנו מעדיפים לראות ביונה סמל פשוט של שלום, או סמל של ייאוש מוחלט. הספר לא מנסה לשבור את דימוי היונה, וגם לא להחזיר אותו למה שהיה. הוא מבקש להציע מבט מחודש על הסמל הזה, ולהראות שהוא יכול להכיל משמעויות ורגשות שונים, המשתנים עם המציאות. בסופו של דבר, המשמעות שנעניק ליונה תלויה גם בנו.”

לעוד כתבות בנושא:
תערוכות בוגרים 2026: איך צמח קטן הופך לציור ענק על בד תלוי
תערוכות בוגרים 2026: כשהשכונה הופכת לגלריית דמויות
תערוכות בוגרים 2026: כשההומופוביה גרה בפנים
תערוכות בוגרים 2026: הקולקציה שמספרת את סיפור העורף
תצוגת האופנה של אוניברסיטת חיפה: כשעולם פנימי הופך לבד
נעצו ביומן: תערוכות הבוגרים והבוגרות של אוניברסיטת חיפה

תערוכת בוגרים 2026 תיפתח ביום שלישי, ה-28 ביולי, בקמפוס המושבה, רחוב הגנים 21, חיפה, ותהיה פתוחה עד ה-7 באוגוסט. היא פתוחה לקהל בימים א’-ה’ בין השעות 10:00–20:00, וביום ו’ בין השעות 10:00–13:00.

הפרס היוקרתי לספר עיון יוענק השנה לד”ר תמר אהרונסון על כתב היד “השבר הפסיכוטי: חוויה, נוכחות וטיפול

ד”ר תמר אהרונסון היא הזוכה בפרס בהט לשנת 2026, הפרס של הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה. הפרס היוקרתי, ע”ש פרופ’ יעקב בהט, מוענק לכתבי יד עיוניים מקוריים בשפה העברית, שיש בהם עניין לציבור הרחב. סכום הפרס לכתב היד הזוכה עומד השנה על 55,000 ₪.

ד”ר אהרונסון, פסיכולוגית קלינית ועמיתת הוראה בפקולטה לרווחה ובריאות ובפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, זכתה בפרס על כתב היד “השבר הפסיכוטי: חוויה, נוכחות וטיפול”. הספר הוא פרי מחקר מעמיק ומקיף, השואב מהניסיון הטיפולי של המחברת במשך שלושה עשורים, עוסק בהרחבה בחוויות ובמצבים פסיכוטיים, סוקר את הספרות הקיימת בנושא ומציע המשגות תיאורטיות וקליניות מקוריות ומרתקות. החיבור בין תיאוריה לפרקטיקה טיפולית והחידושים הגלומים בחיבור זה עשויים לעשות אותו לספר יסוד בתחום.

מנימוקי השופטים: “לספר חשיבות רבה בעבור החברה בישראל בכלל ובעבור קהילת המטפלים בפרט. בעידן שבו גוברת המודעות לבריאות הנפש ולחשיבות הטיפול הפסיכולוגי, קיים צורך ממשי בכתיבה מעמיקה ואיכותית על פסיכוזה, כתיבה החורגת מן התיאור הפסיכיאטרי הצר. מדובר ללא ספק בכתב יד בולט באיכותו, בהיקפו, ובתרומתו האפשרית לשדה. הוא תורם לא רק להבנה התיאורטית של הפסיכוזה, אלא גם לפיתוח עמדה טיפולית אמפתית, סקרנית ומכבדת יותר כלפי המטופל”.

פרס בהט ע”ש פרופ’ יעקב בהט, ממקימי החוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, מוענק מדי שנה, החל משנת 1998, לכתב יד עיוני, מקורי ואיכותי, שנכתב בעברית ולא פורסם בבמות אחרות, ואשר יש בו עניין גם לציבור רחב ומשכיל מעבר לגבולות האקדמיה.

אנחנו רואים אותן בכל עיתון ומגזין – על השער, בכותרת, בפינת הרכילות. נשים שמצולמות, נשפטות, ומתויגות מחדש בכל שבוע: פעם “יפהפייה”, פעם “השמינה”, פעם “התפרקה”. שחר אושפיז, בוגרת החוג לתקשורת חזותית בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, החליטה לא להסתפק בצפייה – היא אספה, קיטלגה וניתחה עשרות שערי מגזינים וצהובונים משנות ה-90 ועד היום, וחשף מנגנון שיטתי, צבוע ורעיל. הארכיון שיצרה כפרויקט הגמר שלה מציף את הסטנדרט הכפול ואת הדרך שבה תעשיית הבידור והרכילות בחרה פעם אחר פעם להחפיץ נשים, לייצר יריבויות יש מאין, ולמסחר באכזריות משברים וטרגדיות אישיות לשם רווח. הפרויקט מזמין אותנו להכיר בכוח שיש למילים ולדימויים לקבוע נרטיבים הרסניים ולעצב תודעה חברתית. שוחחנו איתה על התהליך, התובנות, ומה הוא מקווה שיישאר איתנו אחרי הצפייה בארכיון.

“מגיל צעיר אהבתי וצרכתי תרבות צהובה: תוכניות ריאליטי, תרבות פופ, עיתונים כמו ‘ראש אחד’ ו’מעריב לנוער'”, היא משתפת. “אני חושבת שזוהי מראה על החברה שלנו באיזשהו אופן, ובגלל זה היא כל כך מושכת אותי.

איפשהו בשנה האחרונה התחלתי לעשות השוואות בין הצורה שבה גברים מסוקרים, לצורה שבה נשים מסוקרות על אותו נושא – לדוגמה בנושאי בגידות או זוגיות עם פער גדול. שמתי לב לביקורת שנשים מקבלות לעומת גברים, ולכך שהתקשורת והציבור פחות סלחניים כלפי נשים ש’טעו’ מאשר כלפי גברים. בנקודה הזו, הבנתי שיש לי כוח אדיר להציף את הנושא, ולכן בחרתי בו”.

איך נראה תהליך העבודה בפועל – כיצד איתרת, אספת וקטלגת את עשרות שערי המגזינים לאורך שלושה עשורים?
“תהליך העבודה היה מאתגר. לא תמיד יש ארכיונים של כל מגזין, ולא לכל שער יש סריקה טובה – במיוחד כשמדובר בשערי עיתונים משנות ה-90. כדי להפוך את התהליך למסודר יותר, רשמתי לי את כל השמות הגדולים של מגזינים, מהארץ ומחו”ל. במקביל חיפשתי את הנשים המסוקרות ביותר בכל עשור, ושערוריות ומקרים מדוברים, כדי שלא אלך לאיבוד.

תהליך האיסוף היה מגוון – בחלק מהפעמים מצאתי המון סריקות של מגזינים בלוחות פינטרסט, בפורומים ברדיט ואפילו באיביי אצל מוכרים מסוימים. מכיוון שאני אוהב תרבות פופ ומקשיב לפודקאסטים בנושא, אפילו כתבתי לחלק מהם מיילים או הודעות באינסטגרם, והם שלחו לי חומרים”.

האם היה שער או כתבה ספציפיים שהפתיעו אותך במיוחד, או שהרגשת שהם ממחישים את התופעה בצורה הכי חדה?
“היה שער אחד שאני זוכר במיוחד, של מגזין Star שבו מופיעה תמונה קרופה של הישבן של בריטני ספירס, לצד השוואה של ‘לפני’ ו’אחרי’ כביכול ‘השמינה’, בליווי כיתוב ‘צלוליטיס בגיל 22’ ותמונה מאוד לא מחמיאה שלה לצדו.

זה לא נעצר בשער – בתוך הכתבה עצמה זה נהיה אפילו יותר מנותק מהמציאות. הכותרת זועקת ‘ Britney’s Bigger Than Ever’ אבל בתמונה רואים אותה בהופעה, ממש לא מלאה בשום צורה. למרות זאת, הטקסט מזהיר שהיא ‘בסכנה להפוך לגוש ענק’. הם עשו הכל כדי לבסס את הסיפור – פרסמו תמונת פפראצי שלה שותה שייק, הדגישו שמדובר ב-500 קלוריות עם חץ שמצביע על הבטן שלה, ולמטה פרסו שורה של תמונות ג’אנק פוד עם ספירת קלוריות מפורטת, תחת הכותרת ‘הדיאטה של בריטני’. זה ממחיש בצורה הכי חדה איך חיפשו נשים בפינה – גם כשזה דרש לעוות את המציאות לחלוטין”.

מה השתנה, ומה נשאר זהה, בדרך שבה התקשורת הצהובה מתייחסת לנשים לאורך שלושת העשורים שבדקת?
“אם אני צריכה לסכם את זה – האריזה השתנתה, אבל הבסיס נשאר זהה. היום ברור שאי אפשר לפרסם דברים כל כך בוטים כמו פעם; שערים שמשפילים מישהי כמו הדוגמה שהבאתי פשוט לא היו עוברים היום. אבל מתחת לפני השטח? היחס הלא סלחני והשיפוטיות כלפי נשים נשארו בדיוק אותו דבר. הביקורת לא נעלמה, היא פשוט עברה לטיקטוק ולתגובות באינסטגרם. בעצם החלפנו פלטפורמה, אבל נשארנו עם אותן בעיות”.

איזו תגובה או השפעה היית רוצה שהארכיון יעורר אצל מי שנחשף אליו – הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב אנשי תקשורת?
“מבחינת הקהל הרחב, הדבר שהכי חשוב לי הוא שאנשים יבינו מה זה ‘מסגור’. כשאנחנו קוראים אייטם רכילות, צריך לזכור שמישהו בחר לצייר את אותה אישה בצורה ספציפית. הכוח של הארכיון הוא שכשנחשפים לכמות כל כך גדולה של שערים וכתבות במקום אחד – הזרקור פתאום זז. את כבר לא שופטת את האישה שמופיעה בכתבה, אלא מתחילה לשפוט את הגוף שפרסם אותה. אני ממש מקווה שזה יעורר חשיבה ביקורתית, ושנשאל את עצמנו ‘מה המניע שלהם פה’?

ובקשר לאנשי התקשורת עצמם – המטרה היא שזה פשוט ישים להם מראה מול הפנים. הייתי רוצה שתהיה להם הרבה יותר מודעות לאופן שבו הבחירות שלהם נתפסות, ושייקחו בחשבון שאנחנו רואים את המסגור הזה וקוראים אותו”.

לעוד כתבות בנושא:
תערוכות בוגרים 2026: איך צמח קטן הופך לציור ענק על בד תלוי
תערוכות בוגרים 2026: סמל היונה בין תקווה לשברים
תערוכות בוגרים 2026: כשהשכונה הופכת לגלריית דמויות
תערוכות בוגרים 2026: כשההומופוביה גרה בפנים
תערוכות בוגרים 2026: הקולקציה שמספרת את סיפור העורף
תצוגת האופנה של אוניברסיטת חיפה: כשעולם פנימי הופך לבד
נעצו ביומן: תערוכות הבוגרים והבוגרות של אוניברסיטת חיפה

תערוכת בוגרים 2026 תיפתח ביום שלישי, ה-28 ביולי, בקמפוס המושבה, רחוב הגנים 21, חיפה, ותהיה פתוחה עד ה-7 באוגוסט. היא פתוחה לקהל בימים א’-ה’ בין השעות 10:00–20:00, וביום ו’ בין השעות 10:00–13:00.

אוניברסיטת חיפה אבלה על נפילתו של רס״ן יובל עזרא ז״ל בפיגוע הירי ליד חוות גלעד ביום שישי 24.7.26.

יובל הוא בוגר תואר הראשון בחוגים ללימודים רב תחומיים וייעוץ והתפתחות האדם במסגרת המכללה לפיקוד טקטי של האוניברסיטה.

אנו שולחים את תנחומינו למשפחה ומחבקים אותה.
יהי זכרו ברוך.

האישה שמציצה קצת יותר מדי, האיש העצבני שרב עם כולם, ועוד מגוון של דמויות שאי אפשר לפספס. דרך החלון של רותם חודרה, בוגרת החוג לעיצוב תקשורת חזותית בבית הספר לעיצוב באוניברסיטת חיפה, נפרש הרחוב המקומי כאוסף של רגעים קטנים: מחוות, הרגלים וסיטואציות שמוכרות כמעט לכולנו. הפרויקט מזמין את הצופים להתבונן בדמויות שנגלות מבעד לחלון, ולבחון איך היום־יום הופך לדימוי חברתי מצחיק, מוגזם ולעיתים מעט לא נעים – כזה שמרכיב את האופי השכונתי הייחודי. שוחחנו עם חודרה, על הפרויקט, על השכונה שבה היא חיה כבר עשרים שנה, ועל הגבול הדק שבין הומור לביקורת.

איך התחיל הפרויקט? זה היה יום אחד ליד החלון, או תהליך תצפית מכוון מההתחלה?
“הגעתי עם הסיפור השכונתי שלי מראש, היה לי ברור שברגע שאגיע לפרויקט הגמר, שבו הבריף עצמאי, אלך למקומות של הבית. אני גרה באותה שכונה כבר עשרים שנה. הדמויות מתחלפות, אבל חלקן נחרטו לי בזיכרון, וחלקן עדיין מופיעות ונמצאות במרחב השכונתי”.

הרעיון עצמו, היא מספרת, נולד דווקא בתקופת המלחמה: “כל האינטראקציות שלי עם השכונה היו דרך השמיעה בלבד. פתאום צעקות, ריבים, קללות – והכול אני שומעת דרך החלון הקטן של החדר. זה עורר בי סקרנות תמידית לחפש מאיפה מגיע הרעש, ולפעמים נתקלתי גם בעימותים בין שכנים תוך כדי שאני מסתכלת מהחלון”.

איך בחרת אילו טיפוסים וסיטואציות “ראויים” להיכנס לעבודה?
“יש אנשים שבתפיסה שלי הם ממש אייקונים – ההתנהגות שלהם הייתה כל כך חריגה בנוף, שהרגשתי שזו דמות שחייבת להיכנס לפרויקט ולגרום לצופה לתחושה של ‘ואי, מה ראיתי עכשיו?’ מבחינת מה ראוי, השתדלתי מאוד ‘להצניע’ אתניות. היה לי יותר חשוב להראות את הפן הקריקטוריסטי של השכונה מבלי להתייחס לאוכלוסייה מסוימת, ולהתייחס להכול כמכלול”.

חלק מהדמויות, היא מוסיפה, לא רק מהחוויה האישית שלה: “שאלתי משפחה וחברים שגרים גם בערים אחרות, אילו ‘אייקונים’ יש אצלם בשכונה. אבל רוב האנשים הם בעיקר החוויה הסובייקטיבית שלי, לפחות ברמת הנראות והמחווה”.

איפה עובר הגבול בין הומור לביקורתיות כלפי הדמויות?
“היה לי חשוב לא להדגיש עדה מסוימת – לא רוסי, לא אתיופי, ולא כל אתניות אחרת – אלא להציג בעיקר את המחווה: הדמויות שנמצאות ליד דוכן הטוטו למשל, או הדמות שתמיד משפצת את הרכב מתחת לבית ופותחת מוסך מחתרתי”. הגבול, לדבריה, הוא בכבוד: “לא להראות את האנשים בצורה שתשפיל אותם לגמרי. בגלל זה אני בעיקר מדגישה את ההתנהגות והמזג של הדמויות. הקריקטורה שלי מקצינה בעיקר את הפן הזה, וזה מה שהכי חשוב לי להדגיש”.

חודרה מודה שכבר קרה לה להיתקל בדמויות שאיירה: “זה מאוד משעשע. השכנים לא יודעים כמובן, ואם היו יודעים – אין לי מושג מה היו עושים לי”.

מה זה אומר עלינו, בתור חברה, שיש לנו את אותם טיפוסים “מוכרים” בכל שכונה?
“המחשבה הראשונית שלי היא איזה כיף שיש לנו את הצביון הזה, ההומור הישראלי הזה, והדמויות הזכורות מהמרחב הציבורי בכל שלבי החיים. מה שאני רוצה שהצופה ייקח מהפרויקט זו התחושה שגם הוא, כצופה, נחשב כחלק מהדמויות – הוא צופה ומציץ על היתר, ומתקבל עוד רובד לדמות נוספת שאינה נראית באמת. בסוף הפרויקט הוא הומוריסטי וסאטירי, ואני רוצה שאנשים ייהנו מהאיורים ויצאו עם חיוך”.

לעוד כתבות בנושא:
תערוכות בוגרים 2026: איך צמח קטן הופך לציור ענק על בד תלוי
תערוכות בוגרים 2026: סמל היונה בין תקווה לשברים
תערוכות בוגרים 2026: המחיר שנשים משלמות על שער מגזין
תערוכות בוגרים 2026: כשההומופוביה גרה בפנים
תערוכות בוגרים 2026: הקולקציה שמספרת את סיפור העורף
תצוגת האופנה של אוניברסיטת חיפה: כשעולם פנימי הופך לבד
נעצו ביומן: תערוכות הבוגרים והבוגרות של אוניברסיטת חיפה

תערוכת בוגרים 2026 תיפתח ביום שלישי, ה-28 ביולי, בקמפוס המושבה, רחוב הגנים 21, חיפה, ותהיה פתוחה עד ה-7 באוגוסט. היא פתוחה לקהל בימים א’-ה’ בין השעות 10:00–20:00, וביום ו’ בין השעות 10:00–13:00.

ב-6.8.26 נפתחות דלתות הזום ליום פתוח ייחודי, שבו ניתן להכיר את מסלולי הלימוד השונים ישירות מפי מי שמכירים אותם הכי טוב. הנרשמים ליום זה ייהנו מהטבה משמעותית – 50% הנחה בדמי ההרשמה, כך שזו הזדמנות מצוינת להתקדם בתהליך הקבלה תוך חיסכון כספי נאה.

היום כולל מגוון מפגשי זום ממוקדים, שבהם ניתן לשמוע ממקור ראשון על תואר ראשון, תואר שני ומכינה אוניברסיטאית – מהתוכן האקדמי ועד לחיי היומיום בלימודים. זו הזדמנות לשאול שאלות, לקבל תשובות אמיתיות ומדויקות, ולהתרשם מקרוב מכל מסלול לימודים, הכל בנוחות הבית ובלי צורך להגיע פיזית.

מעבר ליום הפתוח, מרכז הייעוץ למועמדים עומד לרשות הציבור לאורך כל השנה, וניתן ליצור קשר בטלפון 6569* או דרך WhatsApp לכל שאלה בנוגע לתהליך ההרשמה והקבלה. מומלץ להירשם ליום הפתוח מראש ולנצל את ההטבה המיוחדת, ולקבל את כל המידע הדרוש לקראת קבלת ההחלטה הנכונה.

לתוכנית מפגשי היום הפתוח לחצו כאן

אוניברסיטת חיפה ממשיכה להיות המוסד האקדמי הישראלי המוביל במדד ההשפעה של מוסדות אקדמיים. דורגה 54 בעולם, על תרומת המוסד לשוויון מגדרי ו- 92 בעולם, על תרומתה לקידום צדק, שלום ומוסדות חזקים. בדרוג השתתפו מעל 1600 מוסדות אקדמיים ברחבי העולם

פרופ’ מונא מארון, רקטור אוניברסיטת חיפה: “זוהי הבעת אמון והוכחה לצדקת החזון שלנו: מחקר, הוראה וקידום השפעה חברתית וסביבתית. נמשיך להוביל את האקדמיה בדרך זו, המועילה לצפון, לחברה הישראלית ולעולם כולו”.

אוניברסיטת חיפה שומרת על מיקומה היוקרתי בדרוג ההשפעה של מוסדות אקדמיים (University Impact Rankings) לשנת 2026. בשנה שעברה דורגה האוניברסיטה במקומות 200-101 (10 אחוזים העליונים במדד), והשנה שמרה האוניברסיטה על דירוג זה. בדירוג מטעם Times Higher Education השתתפו השנה למעלה מ־1,600 מוסדות מרחבי העולם, ואוניברסיטת חיפה ממשיכה להיות המוסד המדורג ראשון בישראל.

דירוג ההשפעה של טיימז בוחן תמונה רחבה של פעילות המוסדות האקדמיים. לצד המחקר, נבחנות גם ההוראה, המעורבות הקהילתית והתפעול, והכול דרך העדשה של השפעה בפועל על החברה ועל הסביבה. זהו הדירוג החשוב ביותר בין הדירוגים העולמיים המשקללים אימפקט חברתי וסביבתי, עם ההשתתפות הרחבה ביותר של מוסדות אקדמיים מרחבי העולם. הדירוג, שפורסם כעת ומתייחס לשנת 2025, מבוסס על 17 יעדי פיתוח בר־קיימה שקבע האו”ם (SDGs), ומודד עד כמה אוניברסיטאות תורמות בפועל להתמודדות עם אתגרי הענק של החברה האנושית: מצמצום פערים ושוויון מגדרי ועד פעולה למען האקלים.

כאמור, אוניברסיטת חיפה ממשיכה לשמור על מיקומה הגבוה גם השנה, תוך בולטות ביעדים הבאים: שוויון מגדרי (דורגה במקום 54 בעולם); צדק, שלום וחוזר המוסדות (דורגה במקום 92 בעולם).

לדברי רקטור אוניברסיטת חיפה, פרופ’ מונא מארון: “זוהי הבעת אמון והוכחה לצדקת החזון שלנו: מחקר, הוראה וקידום השפעה חברתית וסביבתית. משימת האקדמיה בכלל ושלנו בפרט, היא להיות אקדמיה רלוונטית, שמשפיעה על החברה והסביבה ותורמת להן באופן ישיר, בהתבסס על המחקר המצוין ותוכניות הלימוד האיכותיות. נמשיך להוביל את האקדמיה הישראלית בדרך זו, המועילה לצפון, לחברה הישראלית הכלל ולעולם כולו”.

לדירוג המלא לחצו כאן

להלן מספר דוגמאות לפעילות אוניברסיטת חיפה להגברת האימפקט החברתי והסביבתי:
• מחקריו של פרופ’ גיא בר־עוז בתחום עצי המורשת, שהובילו לרשת בוסתני מורשת ולנטיעת בוסתן מורשת ייחודי בשטח האוניברסיטה, שייפתח לציבור כמרחב קהילתי, אתר תיירות אזורי ומרכז ללמידה חווייתית ומחקר יישומי בנושאי קיימות.

• ‘מוקד פריז לחברה משותפת‘ באוניברסיטה, העוסק בחקר אתגרי הלכידות החברתית, הקיטוב ובניית חברה משותפת בישראל ומשמש פלטפורמה חדשה לקידום ידע, מדיניות ויוזמות לחיזוק החברה המשותפת בישראל.

• קורסים המקדמים קיימות חברתית וסביבתית, בהם: מעבדת שינוי – חברה אזרחית וממשל, במסגרת התוכנית לניהול ומנהיגות בארגונים חברתיים; וקורס רגולציה, אחריות ומדיניות סביבתית במרחב אילת, שמעניק לסטודנטים הבנה מעמיקה של הצורך בממשק בין סביבה, אנרגיה וכלכלה בעיר אילת, ומפתח יכולת לנתח בעיות סביבתיות מורכבות תוך חיבור בין ידע תיאורטי לעבודה בשטח.

גם בהיבט התפעולי פועלת אוניברסיטת חיפה לקידום הוגנות בהעסקה (השפעה חברתית), מקדמת שימוש באנרגיה ירוקה (השפעה סביבתית) ופותחת לציבור הרחב את מוסדות הקמפוס, בהם מוזיאון הכט וספריית האוניברסיטה.

“במהלך לימודי לתואר שני בקידום בריאות, נחשפתי לגישה רחבה יותר לבריאות הכוללת את הגוף, הנפש והרווחה הכללית. כיום, אני פועלת כמיילדת ומובילת החדשנות בתחום האחיות בבית החולים כרמל.

הלימודים העמיקו את הבנתי לגבי הגורמים החברתיים, התרבותיים והסביבתיים המשפיעים על הבריאות. הידע שרכשתי מאפשר לי להעניק טיפול מקצועי ומותאם לצרכים השונים של נשים ממגוון רקעים, תוך שמירה על ראייה מערכתית של בריאות האישה.

בנוסף, במהלך הלימודים התנסינו בבניית תוכניות התערבות בקהילה, והחיבור בין התאוריה ליישום היה משמעותי. כיום, בעבודתי, אני עושה שימוש בתובנות ובכלים שנרכשו, במיוחד בבחינה והערכת תוכניות תוך התמקדות בגורמים שיכולים להשפיע על הצלחתן, כגון משפחה, קהילה ובעלי עניין בתעשייה.

למדתי גם קריאה ביקורתית של מאמרים, מה שמסייע לי לשפר את עבודתי המקצועית ולייעל את תהליכי קבלת ההחלטות בשני תפקידי. העשרה שקיבלתי במהלך הלימודים מאפשרת לי לחשוב בצורה יצירתית ולפתח רעיונות חדשים לשיפור הטיפול במטופלים ואיכות השירות. בנוסף, הידע הרחב שלי מסייע בזיהוי מוקדם של אתגרים פוטנציאליים.

במהלך הלימודים התחזקו כישוריי בניתוח מדיניות בריאות ובשימוש בראיות ממחקרים לשיפור תהליכים בשטח. אני מרגישה מוכנה יותר להציע שינויים או יוזמות, תוך הסתמכות על ידע מקצועי וכלים להערכה.

ההכשרה לא רק העשירה את הידע שלי, אלא גם שיפרה את יכולתי להוביל תהליכים ולקדם אורח חיים בריא תוך מתן טיפול איכותי ומקיף”. ניקה צור, מוסמכת בית הספר לבריאות הציבור בהתמחות קידום בריאות ותלמידת דוקטורט בביה”ס. לאחרונה התמנתה להיות אחות אחראית של מחלקת אם ועובר במרכז הרפואי כרמל.