כשנכנסים לתערוכה “מישוט בארץ” של רותי זינגר בגלריה אלפרד, נדמה שתעינו והגענו לסלון ביתי אירופאי מהמאה ה-19. הקירות מצופים בדמוי-טפט עשוי נייר עם הדפסים בכחול לבן, המרפררים לסגנון בדי Toile de Jouy הידועים בדימויים הפסטורליים של הכפר שציפו את הקירות בבתי העשירים. על גבי הטפט מוצמדים אלמנטים דו-מימדיים המדמים מדפים, מסגרות תמונות ומנורות קיר. אך במבט שני, חדי העין יגלו שמשהו לא בסדר בתמונה האידילית הזו.

זינגר, שסיימה את התואר השני שלה באוניברסיטת חיפה ב-2024, עבדה על המיצב הזה למעלה משנה בצמידות עם האוצרת ד”ר רויטל משעלי. התערוכה מורכבת מארבעה דגמי “טפט” שונים – נופים, קיבוץ, היסטורי ועיר – שבתוכם מסתתרים דימויים קונפליקטואליים. “בניגוד לנועם של דימויי ‘ארץ ישראל היפה’ שאנחנו רוצים לראות ולהיות מוקפים בהם בתודעה שלנו ביחס לארץ, הדימויים המושתלים משקפים אספקטים פחות נעימים בהוויה שלנו פה”, היא מסבירה. המיצב מציף סוגיות של מיליטריזם, שוביניזם, הדרת נשים, יחס עוין כלפי האוכלוסייה הפלסטינית ופגיעה בסביבה.

מדרום אפריקה לקיבוץ ישראלי
התהליך היצירתי כלל נבירה במאגרי הצילומים הפרטיים של זינגר, שוטטות באינטרנט וחקר צילומים היסטוריים, בעיקר מתוך “האנציקלופדיה של ישראל בתמונות” שערך ישעיהו קלינוב ב-1950 – סט של 8 ספרים שהיה בבית ילדותה בדרום אפריקה ו”עלה ארצה” עם המשפחה. כ-70 רישומים צוירו בדקדקנות בעפרון תרמוטרנספר כחול, נסרקו ועברו עיבוד דיגיטלי כדי להפוך לדגם חוזר דמוי-טפט. בנוסף, זינגר יצרה אובייקטים ממגזרות ובנייה מנייר, וביניהם פסל מנייר של אוגדן אנציקלופדיית התמונות.

התערוכה נפתחה בכ”ט בנובמבר, תאריך שמצביע על רגע היסטורי מכונן. “התערוכה עוסקת בזיכרון הלאומי שלנו, בבניית הסיפור של המדינה סביב התפיסה ההרואית של ‘ארץ ישראל היפה’ עליה גדלו ההורים שלי כיהודים בדרום אפריקה ועליה חונכתי בקיבוץ בו גדלתי,” מסבירה זינגר. “זוהי תפיסה שלא רק מתעלמת מכל מה שאינו מסתדר בתוך התמונה אלא מובלת על ידי הממסד”.

מהקולנוע לאמנות עכשווית
המסע האמנותי של זינגר התחיל באוניברסיטת תל אביב, שם למדה תואר ראשון בקולנוע (1987) ותואר שני בעיצוב תפאורה ותאורה (1994). השפעת לימודי התפאורה ניכרת בתפיסת החלל שלה, בעוד הידע הקולנועי בא לידי ביטוי בעבודות וידאו ארט שהיא יוצרת. אך את המהפך המשמעותי היא עברה בתואר השני בחוג לאמנות יצירה באוניברסיטת חיפה.

“הלימודים לתואר שני אינם מתמקדים בהקניית ידע טכני אלא בתהליכים מחשבתיים על האמנות ועל הקשר שלה לעולם הסובב אותנו”, היא מספרת. העבודה האינטנסיבית עם פרופ’ שרון פוליאקין וד”ר טליה הופמן, והמנחות האישיות שלה – ליהי חן ומאיה ז”ק – תרמו רבות להתפתחות המחשבתית שלה. “היכולת שלי להסתכל על פרויקט שלם ומורכב ולא על עבודות אמנות נפרדות התחזקה מאוד”, היא אומרת. התערוכה הנוכחית היא המשך ישיר של פרויקט הגמר שלה, ועבודת הגמר שכתבה אף פורסמה באתר מרסל – נקודת מבט.

אמנות בגיל מאוחר – נס קטן
זינגר התחילה להיות אמנית פעילה בגיל מאוחר יחסית, ובעיניה כל תערוכה היא “נס קטן”. “עם כל תערוכה אני מרגישה שאני גדלה ומתפתחת – לצד עצם האפשרות להציג, זו השמחה הגדולה ביותר”, היא אומרת. היותה חברת גלריה שיתופית (אלפרד) מעניקה לה עוגן בעולם האמנות ושיח מתמשך עם אמניות הגלריה ועם אמנים נוספים שמתארחים בה.

האתגרים, לעומת זאת, רבים. מההתלבטויות האמנותיות ועד האתגרים הפיזיים של להפוך חזון לעבודת אמנות מוגמרת, וכלה באספקטים הכלכליים. “תערוכה כזו עולה הרבה אלפי שקלים – שעלי לממן מכיסי”, היא מציינת.

בתוכניותיה לעתיד: להמשיך לעשות אמנות. כבר כשנתיים היא מתכננת להוציא ספר בשיתוף עם חבר מאום אל פחם שבביתו הציגה פעמיים במסגרת פרויקט “בתים פתוחים”. היא משתתפת בשתי תערוכות קבוצתיות בקרוב, ויש עוד פרויקטים בשרוול שהיא טרם יכולה לפרט עליהם.

למי שרוצה להתחיל ליצור אמנות או לפתח קריירה אמנותית, זינגר מעבירה מסר ברור: “להאמין שזה אפשרי והכרחי עבורך, ולא להתייחס לכישלונות בדרך כמעצור אלא כמשהו ללמוד ממנו ולהתקדם ממנו הלאה”.